הזקן והבלוף

1. נתניהו צודק. התקשורת נוטה חסד היסטרי לאולמרט. גם אמנון לוי צודק, עמיר פרץ אוכל אותה בגלל שהוא שחור, בין היתר. גם בוגי יעלון צודק, ההתנתקות העיפה את החמאס לשמיים, כאילו שלא ידענו את זה מראש. גם בני אלון צודק, הימין החילוני התפשר היטב היטב בארבע השנים האחרונות, והלך לקדימה. הדתיים נשארו. אמור מעתה, ימין זה דתי. אם ימין זה דתי, שמאל זה חילוני. ובכן שמאל נגד ימין, חילוני נגד דתי, הגענו לליבה, ללוז, לאבן היסוד. נסדוק אותה, ונעוף לכפרות.

2. בין לבין התכנסו השבוע בביטוח הלאומי ודיווחו על אלימות חסרת תקדים שמופעלת על קשישים. על קשישים, זו אינה שגיאה, אלימות מכל סוג. אלימות פיסית, חבטות אשכרה עד למעשה רצח, ואלימות מילולית, איומים, הפחדות, סחיטות באיומים וכיוצא באלו. קשיש הוא מי שהגיע לגיל שישים וחמש, ומכאן ואילך. בישראל כ-680 אלף קשישים וקשישות. יגאל בן שלום, מנכ"ל ביטוח לאומי, נקב במספר הסובלים מאלימות פיסית. כ-26 אחוז. כלומר, כ-176 אלף קשישים וקשישות סובלים אצלנו מהתעללות. 176 אלף. זה פחות או יותר היקף האוכלוסיה בעיר בינונית. עיר של קשישים וכולם קורבנות.

אבל הם לא נמצאים ביחד, הקשישים, הם מפוזרים בכל הארץ, כמעט בכל רחוב, בכל שכונה, נמצא קשיש מסוייט שעובר

 בימים אלה התעללות מכל מסוג שיעלה על הדעת. סוג אחד אופיין היטב, והוא מוכר לכולנו. כארבעה אחוזים, דיווח בן שלום, כ-27 אלף קשישים, סובלים מניצול כספי. מקרקסים אותם, מאיימים, מחתימים סתם, שואבים מה שאפשר, ומשאירים את הקשיש חסר כל. על כל אלף קשישים יש לנו כרגע עובד סוציאלי אחד. אחד. זו ההגנה שאנחנו מספקים להם. אם עד היום ידענו שיש בישראל כ-150 אלף קשישים מתחת לקו העוני, עכשיו מסתבר שהרבה יותר נקרעים ממכות.

3. מצבו של הקשיש בישראל ידוע. כולם יודעים, כל מי שאחראי, כל מי שצריך. הידיעה אינה משנה דבר, זה אסון גדול שפקד אותנו, שהידיעה אינה מעלה ואינה מורידה. כבר יותר מחמש שנים שזקני הארץ מתקשים בצרכים בסיסיים, בעיר או בקיבוץ או בכפר או בפריפריה, כולם כאחד. פגשתי לא מעט שניסו להתאבד בשל כך. שוחחתי ארוכות עם פרלה, בת שבעים ושלוש, שניסתה לשים קץ לחייה עם בעלה, אך ורק משום שאי אפשר היה לחיות יותר. הבעל הצליח. היא נשארה לחיות אחריו.

4. משום כך, יוצא דופן ובולט במיוחד לטובה היה הטיפול הרפואי בראש הממשלה שרון. הוא בן 78 היום ונכלל בקטגוריה של קשיש בישראל, מגיל שישים וחמש ואילך. שתי שאלות נשאלו על-ידי הציבור אחרי השוק הראשון עם האישפוז בבית החולים. קודם, האם גם לי זה יכול לקרות? ואחר כך, האם גם אני אקבל טיפול כזה, האם גם אני אזכה לכך?

5. לא, כמובן, אפילו לא עלה על דעתנו לבקש את כל סדרת המומחים האינסופית, את כל מסדר הנוירולוגים והנוירו

פסיכולוגים עם מודל של מוח בידם ומצגת וגרפיקה מאירת עיניים, שלא לדבר על ארבעה חמישה קידוחים בגולגלת בזמנים משתנים, חיתוך ותפירה ושוב וחוזר, ומכונות הדמייה מכל סוג וצוותי כוננות ומערכות בקרה ותרופות של זהב ממש. אני, אמרו כולם, האמת, לא עושה חשבון לכסף, אבל האם את כל המיליונים שעפו שם, ישקיעו גם בי, בטיפול בי?

6. זו הייתה השאלה. והתשובה, היא כמובן, לא ולא חביבי, מצטער, אבל בך לא ישקיעו שקל מכל זה. האמת, לפי רוב מנהלי המחלקות בארץ, בגיל שבעים ושמונה, עם שבץ מוחי, אתה ואני לא ניכנס אפילו לחדר הניתוח, למערכה הראשונה. זו המציאות. קשיש מעל שבעים וחמש, שחטף שבץ, חייב להסתדר לבד. גם אם חטף מכות.