למה כדאי לנו להיות ביצ'יות

הצטיירנו קצת פתטיות, אנחנו הבנות, משתי כתבות שהתפרסמו כאן בימים האחרונים. שלב הרחמים העצמיים של פני ליין בסדרה איך להתגבר על בחור ב-5 צעדים, וכתבתה של אורלי שנברג על משחקי המסנג'ר ("מותק, יש אלף חלונות כמוך"), נכתבו בידי בנות ויצרו במצטבר רושם די מעיק - קשה להיות אשה. גם אם היו לכתבות האלה תגובות של בנים שאמרו שהם מרגישים בדיוק אותו דבר, בכל זאת נראה שהפתטיות הזאת איכשהו יותר נופלת בחלקנו, חסרות כרומוזום Y.

תגובה אחת או שתיים הציעו לכותבות להיות יותר ביצ'יות. הנטייה הטבעית של בחורות טובות היא להתנער מהכינוי הזה, שיוצר רושם של כלבה, או קלפטע (כלבתא), ומי רוצה להיות כזאת? אז אולי כאן המקום להסביר, אחת ולתמיד, מה זה ביצ'ית. ביצ'ית היא לא כלבה ולא קלפטע. ביצ'ית היא לא נודניקית מרושעת. ביצ'ית היא בעיקר אשה המכירה בערך עצמה, וגורמת לגברים שמסביב להכיר בכך אף הם.

אתחיל בהסבר מתוך ספר די עתיק, "כיצד תנשאי לגבר חלומותייך", מאת מרגרט קנט (הוצאת "מטר", 1989). יש שם קטע מאיר עיניים לגבי מה שמניע התנהגות גברית:

"הגבר מצוי תחת שליטתה והדרכתה של האשה למן ההתחלה. משחר ילדותו נאלץ הזכר להתנהג בצורה שתשמח את אמו, את קרובות המשפחה שלו, את הגננת, את המורה. כל אחת מדמויות נשיות אלה מחוללת אצל הילד התניה לפעול לפי האידיאלים שלה לגבי התנהגות נאותה, נימוסים ואופן חשיבה. הוא נשאר תלוי בהן, למען רווחתו האישית והשמירה על קיומו". 

ומה עושה אמא, או גננת, או מורה? היא מרעיפה על הילד מחמאות ואהבה, אבל היא גם הראשונה שמותחת עליו ביקורת, נוזפת בו ומחנכת אותו. כזו היא הביצ'ית.

ספר חדש יותר, מאת שרי ארגוב, "למה גברים אוהבים ביצ'יות" (הוצאת "פוקוס", 2005), מוקדש כולו לנושא זה. הכותבת פותחת ומסבירה, שהביצ'ית אינה הקלפטע שכולם אוהבים לשנוא:

"הביצ'ית שאני מדברת עליה יודעת מה היא רוצה, אבל לא מוכנה להתפשר על עצמה בשביל להשיג את זה. היא רכה מבחוץ כמו פרחי שיח המגנוליה, אבל חזקה מבפנים כמו פלדה. היא יודעת לנצל את הנשיות המיוחדת הזו לטובתה. זה לא אומר שהיא מנצלת גברים או מערימה עליהם - בכלל לא. המשחק שלה הגון. יש לה משהו אחד, שחסר ל'בחורה הטובה': מודעות נשית מפוכחת. הביצ'ית לא נסחפת בקלות אחרי פנטזיות רומנטיות ויודעת להשתמש בעוצמה הפנימית הזו, כשהיא זקוקה לה. בעוד ש'הבחורה הטובה' נותנת ונותנת עד שהיא מתרוקנת לחלוטין, לביצ'ית יש יכולת להישאר רגועה תחת לחץ. אשה שיש לה מודעות נשית מפוכחת, יודעת תמיד מתי להפסיק".

קוראים לזה "אפקט המגנט"

הביצ'ית לא בלתי נחמדה. להיפך, "היא מתוקה כמו אפרסק בשל. היא נשית, היא נעימה, והיא יכולה גם לחייך הרבה. הביצ'ית היא אשה נחמדה, שלא מוכנה לקבל אף החלטה שמבוססת על הפחד מלאבד גבר. ההבדל בינה לבין נחמדונת לא קשור באישיות. היא יכולה להיות שקטה או מוחצנת, מהירה או איטית. ההבדל הוא בגישה שלה: הביצ'ית לא מוכנה בשום אופן לוותר על עצמה בשביל אף גבר.... כשהיא מראה שהיא לא מפחדת לאבד את הגבר שלה, באופן אירוני, הוא מתחיל לפחד לאבד אותה. כשהיא משדרת שהיא לא תלותית, הוא מתחיל לפתע להיות תלוי בה. כשהיא מבהירה שהיא לא זקוקה לו, הוא מתחיל להיות זקוק לה. אפקט המגנט, קוראים לזה. לפיו, מי שהכי פחות נזקק בתוך היחסים, הוא זה שימשוך את השני פנימה".

הגברים (ובעצם - גם הנשים) אוהבים אתגרים, ומעריכים פחות מה שהם יכולים להשיג בלי מאמץ. אחת הטעויות הבסיסיות של הבחורה הנחמדה מדי היא לגזול מהגבר את תאוות המרדף:

"היא זמינה 24 שעות ביממה, ויש לה גם הסברים לזה. הרבה הסברים. 'אני לא משחקת משחקים', היא אומרת, וחוטפת התקף רציני של פאניקה כשהוא לא מתקשר", כותבת ארגוב, "גבר שקולט את ההיסטריה שלך מבין שאת לא יכולה לחיות בלעדיו - מה שמוביל אותו למסקנה עגומה ומאוד מיותרת:

הבחורה הזו, הוא אומר לעצמו, תעשה כל מה שאני רוצה, ואני יכול להתנהג איתה איך שבא לי. ברגע זה מתחילה הספירה לאחור. בדיוק בנקודת הזמן הזו, נשים מתחילות לומר משפטים כמו: 'אין לו זמן בשבילי' או 'הוא כבר לא רומנטי כמו פעם'. נהדר. עכשיו, לא רק שאת שפוטה שלו, את גם נודניקית לא קטנה".

הביצ'ית משדרת שהיא מתנה, וכל כולה נוצצת כמסיבת יומולדת

"אולי הגיע הזמן לשבור מיתוס ישן: לביצ'ית אין רשת פרפרים מיוחדת בה היא 'צדה' את הגברים שלה. היא לא יושבת בבית וחושבת במשך שעות מה עוד היא יכולה לעשות בשביל הגבר שלה. היא לא טוחנת אלף פעם במוח מה הוא אמר ומה היא אמרה ומה הוא חשב שהיא חשבה. היא לא קוראת בפעם האלף את הודעות הסמס שלו".

כשאת נחמדה מדי, טוענת ארגוב, את משדרת שאת לא מספיק טובה. הביצ'ית, לעומת זאת, משדרת - אני מתנה. "כל כולה נוצצת כמו מסיבת יומולדת: 'מי שאני זה מספיק בהחלט'". אמן.