מה עושה אורתופד בחליפת עור על אופנוע כבד?
כשהוא יוצא מחדר הניתוח, הוא ממהר ללבוש את חליפת העור, עולה על ההארלי דייוידסון וטס להקליט עוד טראק של רוק כבד. החיים הכפולים של ד"ר יחזקאל טיטיון, אורתופד בביה"ח בילינסון
בגיל 30 החל את ההתמחות באורתופדיה בבית החולים בילינסון. היום טיטיון
מה הקטע עם האופנוע?
"בגיל 24 התחיל השיגעון שלי. זוהי אהבה, החל מחליפות העור, דרך הרוק הכבד, וכלה באופנועים. בשבילי זו לא סתם נסיעה, אלא חלק אינטגרלי מהחיים, מעבר לאופנה. אני מתבעס כשאני לובש משהו שאין עליו ציור שמזכיר לי אופנוע. זו גם צורת מחשבה שמשייכת אותי למשהו שאני אוהב כל כך".
הרפואה הייתה החלום שלך?
"ממש לא. רציתי נורא להיות כוכב רוק. ניגנתי בלהקה על גיטרה חשמלית ושרתי רוק כבד. אבל התגלגלתי לבית הספר לרפואה, כי לא מצאתי באוניברסיטה שום דבר אחר שעניין אותי. אבל עד היום אני מנגן ומקליט למחשב, בין ניתוח לניתוח".
מתי חולה גרם לך להזיל דמעות?
"פעם ראשונה שהרגשתי מצוקה וכשירדו לי דמעות, היה כשטיפלתי בילד קטן במיון והייתי צריך להחזיר לו שבר למקום. הייתי רופא צעיר, הוא בכה מאוד, ולא הצלחתי להתאפק ובכיתי. אבל יש הרבה אנשים אחרים שאני מרגיש שחבל לי עליהם או שאני מצטער בשבילם. אני משתדל לא לתת לזה להשפיע עליי, כי אחרת הייתי בוכה כל היום בעבודה".
איזו חוויה לא תשכח לעולם?
"כל העבודה בבית החולים מורכבת מחוויות שמעצבות את התמונה בכללותה. הסיפורים בבית החולים משפיעים עליך, אבל אני משתדל כמה שפחות לקחת את הסיפורים הבייתה. תמיד יש לך בראש זכרונות. אחרי הכל, אתה מטפל באנשים, וכמובן שהם נוגעים בך".
קרה שלא החזקת מעמד והתפקעת מצחוק מול חולה?
"אני מצליח להסוות את זה בדרך כלל. אבל אני עם החולים שלי תמיד בגובה העיניים. אם אני מרגיש צורך לצחוק, אני צוחק, ואם הם צוחקים איתי – על הכיפאק. אני חושב שאני רופא בשר ודם".
איזה מטופלים מעצבנים אותך במיוחד?
"המטופל הישראלי הוא לא זה שבאירופה. אנחנו הישראלים אנשים שיש להם דעה משל עצמם, גם אם אנחנו לא מבינים על מה שהם מדברים. חולה יהודי הוא בדרך כלל חולה יותר מחולה אחר. אבל לא הרגשתי אף פעם צורך להעיף סטירה לאיזה חולה. מצד שני, בהחלט בא לי לפעמים להחטיף אגרוף למישהו שעובד איתי".
קרה שנרקמה חברות אמיצה עם מטופל?
"היה לי מטופל שהתרסק עם אופנוע ושבר את העצמות בגוף. הוא שכב אצלנו במחלקה כמה שבועות. ניתחתי אותו, טיפלתי בו, עקבתי אחריו, וזה יוצר קשר. אחרי שהוא השתחרר והבריא, המשכנו להיות בקשר עד היום. הוא אמנם חזר בתשובה וקצת פחות בעניינים, אבל בהחלט אנחנו בקשרי ידידות".
אפשר להביך אותך?
"ממש לא קל להביך אותי, ואני גם לא רואה מה הטעם, אלא אם מדובר באנשים קטנים וחסרי חשיבות".
מתי קופצים לך הפיוזים?
"חופשי, לא קשה לראות אותי צועק. לא תמיד זה קורה כשהפיוזים קופצים, אבל לפעמים זה חלק משחרור כלשהו. קורה שאני באמת מתעצבן, כשאני לא מקבל את המכשירים שאני רוצה בזמן הניתוח, או כשמשהו לא הולך כמו שאני רוצה שהוא הולך. אבל זה יכול להיות גם סתם כשאתה לא ישן מספיק, קם על רגל שמאל או סתם בלי מצב רוח".
איך חדר הניתוח שלך?
"לכל אחד יש את הסטייל שלו. אני לא תמיד יכול לשים את המוסיקה שאני רוצה בחדר הניתוח, הרי לא כולם אוהבים רוק כבד מאוד, וזו המוסיקה שלי. אבל אני מסתדר עם כל סוגי האנשים, ואין לי בעיה עם טיפוסים כאלה ואחרים".
במי לא תטפל?
"אף אחד לא יכול להכריח אותי לנתח, אבל אני אטפל בכולם, בלי קשר לדת גזע ומין. אני מסביר למטופל מה הסיכוי להצלחה, מה הסיכוי לכשלון ומה הסיבוכים הצפויים, ובדרך כלל החולים בוטחים בי".
אתה זוכר את החולה הראשון שמת לך?
"כשהייתי סטאז'ר בבית החולים זיו בצפת, הייתה לי חולה שסבלה ממחלת ניוון מוחי מאוד נדירה. שלחו אותי כל הזמן ללוות אותה לבדיקות בבתי חולים אחרים, כי בצפת לא היו האמצעים לכך. ובאחד הימים שבהם הייתי תורן, היא נפטרה. עשיתי עליה החייאה, והיה ברור מראש שזה לא הולך להצליח. זו בעצם הייתה החולה הראשונה והיחידה שמתה לי בידיים".
מה מפחיד אותך?
"שום דבר".
איזו שאיפה עדיין לא הגשמת?
"יש כל כך הרבה. רשיון טייס, רשיון השטה על יאטה. אבל זה לא יקרה בימים הקרובים".
אתה לא מתחרט שבחרת להיות רופא?
"אני אוהב את המקצוע, אוהב את מה שאני עושה, ואני לא רואה את עצמי היום עושה שום דבר אחר. אבל אם הבן שלי ישאל אותי, הייתי אומר לו לא ללכת לרפואה. זה מקצוע שההכשרה שלו לוקחת המון המון שנים, המון השקעה, והשכר אינו בצידו. אי אפשר לחיות בכבוד ממשכורת של רופא בבית חולים, אלא אם כן אתה מהאלפיון העליון".
לא קצת מוזר להיות אופנוען ולטפל בנפגעי תאונות דרכים?
"נכון שרכיבה על אופנוע זה דבר מסוכן ואני כאורתופד אמור להמליץ לא לרכוב עליו כי אפשר לשבור את העצמות. אבל אם יקרה לי משהו, יש לי פרוטקציה במחלקה האורתופדית".
הכרתם איש רפואה יוצא דופן? ספרו לנו
