ברנר חי, בועט ונוהם

לפני מאה שנים, בינואר 1906, הופיע בלונדון הגיליון הראשון של הירחון "המעורר" בעריכתו של יוסף חיים ברנר. פרשת "המעורר" כבר היתה לאגדה. בימים של דעיכה זמנית לספרות העברית, עד כדי שיתוק, יסד ברנר את ירחונו כמעט כמפעל-יחיד, שהרי היה לא רק העורך אלא גם המשתתף העיקרי (בשמות-עט שונים), והסדר והכורך, המנהל והמזכיר, השליח והסבל. ברנר היה "המעורר" וכל דף ב"המעורר", על צביונו הרגשי הנסער ועיצובו המחוספס, נשא את חותם אישיותו.

בעיני ברנר עצמו היה ירחונו בבחינת להבת-חיים אחרונה של הספרות העברית, או כלשונו: "מצודה בודדה של מספר אנשים עברים" ("אל הקורא", המעורר 1, ינואר 1906), והוא קיים אותו בעקשנות מחודש לחודש במשך כשנתיים, והפיץ אותו בשארית כוחותיו בקרב קומץ קוראיו במזרח-אירופה, שאת כולם, כנראה, הכיר אישית. במהלך השנתיים האלה קנה לו עמדת מנהיגות יחידה במינה – אמנותית ומוסרית – בספרות העברית הצעירה, ונעשה הקול המשמעותי ביותר בה כמספר וכמבקר, כעורך וכמוציא לאור, כיזם תרבותי וכפטרון ספרותי. מעמד זה הלך והתבסס לאחר עלייתו לארץ ישראל ב-1909, עד הירצחו בידי פורעים ערבים בפרברי יפו במאי 1921, בטרם מלאו לו ארבעים שנה.

מי שתרם יותר מכל להעלאתה של פרשת "המעורר" למדרגת אגדה או מיתוס, היה הסופר אשר ביילין (1881-1948), ששימש לברנר משענת עיקרית באותם ימים. חודשים אחדים אחרי רצח ברנר פרסם ביילין את סיפור הזיכרון רב הרושם שלו על תקופת "המעורר" – סיפור שחזר ונדפס מאז פעמים אחדות וזכה עתה להוצאה חדשה בספרון מיוחד (אשר ביילין, "ברנר בלונדון, סיפור-זיכרון", הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 93 עמ').

הנה אחד הקטעים החשובים בסיפורו של ביילין: "פגשתיו פעם אחת בדרך מקרה. באחד הערבים, ערב סתווי, הלך בווייטצ'פל כפוף תחת נטל שק כבד. הפנים אפלים והרגליים נגררות בכבדות. שמרתי צעדיו, בלכתי מאחוריו. הוא סר אל בית הדואר. בשק היו חוברות 'המעורר' והוא נשאן על כתפיו להפיץ בישראל את הקריאה 'כי לעוררך, אחי, אני בא' ולבשר בתפוצות כי 'לא כבו עוד כל הניצוצות'. הוא עשה עלי רושם כאילו נושא הוא על שכמו את כל נטל צרותינו ודלותנו. מה חרד הלב אליו. הוא היה אז כסמל. ליוויתי בעיני את האח הגדול הזה, הנבלע בין העוברים והשבים. אדמת קודש היתה אז אדמת וייטצ'פל המסואבה, שרגליו דרכו עליה" (עמ' 24-25).

"הוא היה אז כסמל", כותב ביילין. נראה כי חש נכונה, שתמונה זו של ברנר בן העשרים וחמש בסך הכל, המשרך את רגליו כפוף שכם בסימטאות הרובע היהודי במזרח-לונדון, עמוס שק כבד של גליונות כתב-עת עברי, היא מיצוי עילאי מרוכז, איקונה חזותית עזה, של הוויית הספרות העברית דאז. שהרי הכל נמצא בתמונה אפלולית זו: עליבות נוראה, נמיכות רוח, ייאוש, בדידות, קושי וסבל, אבל בעת ובעונה אחת גם הרואיות עצומה, שגב, כוח, תחושת שליחות, ביטחון בייעוד, עקשנות מרחיקת ראות, ובמונחיו של ביילין עצמו – אפילו קדושה.

מתוך שפע דברי הזיכרונות שנכתבו על ברנר (ושכונסו במהלך השנים בשני ספרים מרתקים: "מבחר דברי זיכרונות" בעריכת מרדכי קושניר; ו"יוסף חיים ברנר, עוד זיכרונות", בעריכת אורי ברנר ויצחק כפכפי. שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הראשון בשנות ה-40 והשני בשנות ה-90 של המאה הקודמת) מצטיינים דבריו של ביילין בבהירות מוחשית מיוחדת. ניכרת בהם צניעותו של מי שיודע את ערכו ומצמצם עצמו בתפקיד העד המתבונן והרושם את דיוקנו של חברו הגדול ממנו. התוצאה היא מחרוזת של עשרות אפיזודות מהימנות, המצטרפות לדיוקן חד-פעמי, רב-זוויתי, עשיר ומורכב.

יקצר המצע מלמנות ולו מקצת התמונות הבלתי נשכחות שהעלה ביילין: ברנר המתרוצץ כמטורף בחדרו, פניו מכוסים במעיל ונהמות משונות בוקעות מגרונו בשעת כתיבת מחזהו "מעבר לגבולין"; ברנר העורך בחדרו הנזירי הדל מסיבה עליזה לילדי העוני של השכונה, ונבוך מאוד כשביילין תופס אותו בקלקלתו; ברנר המתנהג בחוצפה מתריסה כלפי אחד-העם בעת פגישתו היחידה עמו; ברנר המחזר בכבדות אחרי נערה יהודייה מרוסיה, ופורץ בצווחות חלחלה כשאמה שולחת אליו שדכן; ועוד ועוד. עדותו המרתקת של ביילין היא פתח-כניסה אידיאלי לכל המבקש להתוודע באופן בלתי-אמצעי לברנר האיש, המעניין לא פחות מברנר הסופר.

עורך הספר, מנחם פרי, שהוסיף לו ביאורים מועילים, כלל בו עוד פנינה של ממש – מסת הזיכרון הנפלאה, הרגישה והמעמיקה, שחיבר ברנר ב-1913 על חברו הסופר אורי ניסן גנסין, המגוללת את השתלשלות יחסיהם מאז ימי ילדותם ועד שנקטעה ידידותם לתמיד בלונדון, כאשר הבדלי המזג הקיצוניים ביניהם הביאו לשיבוש חסר תקנה. למען הגילוי הנאות אציין את תרומתי השולית לספר – רשימת זיכרון שכוחה של אשר ביילין על גנסין, שדליתי פעם מתוך עיתון "הצפירה", והעורך הביא כאן אף אותה, לשם הארה נוספת של חיי החבורה הקטנה של ברנר ומקורביו בימי "המעורר".

לא אבדה חיוניותו

אבל "המעורר'" לא היה התוצר היחיד של חיי ברנר בלונדון. עם סיפורו של ביילין ראה אור ספר-תאום, "מן המצר" – נובלה שחיבר ברנר ב-1908 בלבוב, תחנת הביניים בחייו בין לונדון לארץ-ישראל – וחומריה שאובים מהיכרותו הבלתי-אמצעית עם הווי הגטו היהודי במזרח-לונדון (יוסף חיים ברנר, "מן המצר", מגילות חתוכות, הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 117 עמ').

כשם שספרו של ביילין יכול לשמש לקוראיו שער לחייו של ברנר, הרי מי שנרתע מן הכובד המאיים של "כל כתבי" עשוי למצוא ב"מן המצר", בפורמט הידידותי המבואר של הספרייה הקטנה, פתח כניסה מזמין לעולמו של ברנר המספר. ומי שמפקפק בעמידותה של יצירת סיפורת עברית בת מאה שנה, ייווכח מייד שלפניו פרוזה מצוינת, שלא איבדה מאומה מחיוניותה ומכוח ההרשמה שלה.

"מן המצר" הוא, לכאורה, סיפור-הווי מחייהם של פועלי-דפוס יהודים-רוסים בלונדון, הקשורים לעיתון-יידיש סמרטוטי, הנקרא על שם בעליו, "היומן של סרטן". כשלושים בני אדם, כל אחד עלוב מרעהו, נאבקים על קיומם בעולם הזעיר והרוחש של מערכת העיתון, בחדרי המגורים השכורים העלובים, ברחובות וייטצ'פל ובמסעדת הפועלים הזולה, המשמשת להם בית ועד. בתיאור ההווי הזה מתגלה ברנר כאמן של פרוזה ריאליסטית בוטחת, תמציתית ומדויקת, למשל בדרך שבה הוא מאפיין דמות במשפט קולע אחד: "בעלת-מעונו של אברהם מנוחין היא אומנם אשה לא נעימה. בוודאי לא הגיעה עוד אפילו לארבעים, וכבר היא כולה קמטים וחנופה" (עמ' 63). או: "הבת – נערה אנגלית-יהודית, ריקנית ובטלה, תאוותנית, קוקטית ופתיה, ואני בייחוד איני יכול לסבול את סנטרה השמן ואת שערותיה המשוחות" (עמ' 64).

לזה מתווסף מימד סאטירי לא מבוטל, המכוון בעיקר כלפי ההתרוצצות האידיאולוגית שרוב הדמויות שותפות לה. החשד הקבוע של ברנר כלפי פרוגרמות פוליטיות יודעות-כל מקבל כאן ביטוי עז במיוחד. סוציאליזם לגווניו ולמפלגותיו, אנרכיזם, סופראג'יזם, ציונות, טריטוריאליזם, דתיות יהודית אורתודוקסית, מיסיונריות נוצרית, איגודים מקצועיים, מועדוני פועלים, אסיפות ושביתות – כל אלה ממלאים בשאונם את חייהם של גיבורי הסיפור, נותנים להם עניין לענות בו ומעניקים אשליה של משמעות לחייהם השוממים.

אולם המספר, הנכסף אל איזה "חזון" גואל, תועה סחרחר בין "הפרטים, ריבוא-ריבואות הפרטים, שמהם החיים נעשים, מסתובבים, מסתובבים, מסתובבים" (עמ' 22). על רקע זה מופיעה הדמות הכבירה, המוארת, של אברהם מנוחין, המתנשא כענק רוחני בתוך ביצת החיים המתוארת, ומשמש למספר מורה-דרך בחיפושיו אחר דרך המוצא מן הכיעור, מהעליבות ומהפסימיות של הקיום.

מנוחין הוא מושיעם של הסובלים, לוחם מלחמתם של המדוכאים ובעיקר, מי שנוטל אחריות מוסרית לזולת במקום שכל האחרים מתחמקים ממנה. בשיאו של הסיפור הוא מקבל עליו אבהות על תינוק שניטש בידי אמו, נערה יהודייה שהתפתתה לפועל-דפוס רוסי גברתן, ואף נפצע קשה מדקירת סכינו של אותו רוסי, בשעה שחשף ברבים את אחריותו למצוקתה של הנערה. לא במקרה מתואר מנוחין כבן דמותו של "אותו האיש" (ישו) בציורו של מורילו.

זהו, כמדומה, חלק מפלירט מתמשך של ברנר, שטרם נחקר לעומקו, עם הנצרות בכלל ועם דמות ישו בפרט. מכל מקום, מנוחין הוא הנושא את החזון ההומניסטי של הסיפור, האופייני לכלל יצירתו של ברנר: "המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים ‏...? להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים" (עמ' 81).

בסיומו הנהדר של הסיפור, המתרחש בגן אנגלי מרהיב לעת שקיעה, נושא מנוחין את נאומו על המוות, שכולו השלמה וצידוק הדין, ועיקרו – אמונה בעתידו של הילד שיישאר יתום אחריו. מהדהדים כאן הסיומים הנהדרים לא פחות של יצירות ברנר הגדולות שעוד יבואו – "מכאן ומכאן", "שכול וכישלון" – ומובלט מקומו של "מן המצר" כאחת החוליות החיוניות בנתיב הקצר והדחוס, שהפך את ברנר לאחד מגדולי היוצרים של הספרות העברית לדורותיה, ובוודאי לאישיות המוסרית הנעלה שבהם. הופעתם של שני הספרונים התאומים "ברנר בלונדון" ו"מן המצר", על קשרי הקשרים ביניהם, היא לכן מאורע מרומם-נפש, ויש לקוות שימצאו את הקהל הקשוב שהם ראויים לו.