חוות העלמות

המים שפרצו מהמוטור הציפו את השדה, וכבר שעה עומדות נוניה ורחל וגורפות את הבוץ לתוך המים ואת המים לתוך הבוץ. הערב יורד, הדמדומים הפכו לחשיכה, הכינרת מוארת באורו הקמצני של ירח צעיר, והן יודעות שעליהן לחזור לחווה, שאסור להן להשתהות כאן, שאולי דואגים להן, אך עוד גריפת מעדר אחת, ועוד עיזוק אחד. בבוקר, כשהבחורות יֵצאו לחלקה, יוכלו להכין תלמים וערוגות ולשתול את הירקות.

"כל עגבנייה של העלמות תעלה מג'ידיה לעם היהודי," מלעיגים עליהן פועלי החווה, והן נחושות להצליח.

על גבעה רחוקה רואה פתאום נוניה שני בדואים ודוחפת את זרועה של רחל, וכהרף עין עובר מישהו על סוס וצועק לעברן, "חזרו לחצר!" ושתי פרדות ללא רתמה דוהרות בעקבותיו ומישהו אחֵר, המזרז את הפרדות, צועק, "מה אתן עושות כאן? מהר!" והן רצות מבוהלות לעבר החצר, והלב פועם בחוזקה, הולם באוזניים, ועיניה של נוניה, המחזיקה בשולי השמלה הכבדה מבוץ, נעוצות בגב המתרחק ובקול המוכר: מתניה!

כאן? בכינרת? ממתי? והוא, האם ראה אותה? האם זיהה אותה? ואיך זה שלא ידעה שהוא כאן, לידה, או שמא במקרה הוא כאן ורק נחלץ לעזור? המון שאלות, המון השערות, והנה היא בחצר, נטועה במקומה

, כאן תחכה, תחכה ולא תזוז עד שתראה אותו שוב, ובינתיים היסוסים מתחילים לכרסם, ההיה זה באמת מתניה או שמא הדמיון תעתע בה. חגורת כדורים על החזה, שוט צ'רקסי בחגורה, רובה על השכם, ההיה זה מתניה?

"בואי, נוניה," אומרת רחל.

"לא, לכי, לכי, עוד מעט אבוא."

רחל נכנסת לתוך הבית בשעה שהעגלה חוזרת לחצר ויהושע אדלר, ה"פלאח" של הקבוצה, מוריד ממנה את זלצמן הפצוע וביחד עם חובש המושבה, יעקב חפץ, מכניס אותו לחדר האוכל, ומהאורווה יוצאים בדהרה שידלובסקי ובן ציון ומתניה, כדי להשיג את השודדים ולהחזיר את הפרדות שנשדדו, ומישהו צועק שהם ברחו לעבר ואדי פיג'אס, ובן ציון יוצא בסירה להביא את דוקטור טורנס מטבריה ובינתיים תחיה ליברזון, "הפועלת של הפועלים", קורעת סדינים כדי לחבוש את הפצוע, וחפץ אומר לנוניה, "תביאי מים," והיא יוצאת להביא פח מים מחצר המטבח, מציצה בהרים שהשחירו במזרח, החורן קיבל מִתארים מאיימים, וממקום כלשהו צורחת פתאום ציפור, והפח שבידיה כמעט נופל ומים נשפכים על כפות רגליה. עדיין מתאבלים כאן על מותם של רבקה, בת שבע-עשרה בסך הכול, שעבדה בביצה והורעלה מקוץ, מאיר אינגברמן, שמת מקדחת צהובה שבוע אחריה, יצחק אחדותי, גם הוא בן שבע-עשרה, סַדַר דפוס מירושלים שהחליט להיות פועל גלילי ופרדות רמסו אותו ביום עבודתו הראשון.

שלשום היתה בהלוויה של משה ברסקי, נער שלא הכירה כלל, עוד ילד שעזב אמא ואבא ומשפחה ונרצח, ומחר ילכו להלוויה של זלצמן. קללה רובצת על המקום, היא חושבת, מי מחרתיים ומי בשבוע הבא, ולוואי שיחזרו בשלום שידלובסקי ובן ציון ומתניה, ומה ישיגו בכלל בחושך הזה, ובסתר לבה היא מתפללת שלא ימצאו את השודדים ולא ימצאו את הפרדות ולא יהרגו חלילה מישהו כדי שלא יתחיל מחזור של נקמת דם. עכשיו, משמצאה אותו שוב, היא רוצה את מתניה חי, חי ושלם. לחיות באתי לכאן, זועק בה משהו, לחיות, לעבוד, לאהוב, וכבר היא מתביישת בהתרסה הזאת, במרי הזה, הגועשים בראשה, וזלצמן, זלצמן, שום חובש ושום רופא כבר לא יצילו אותו.

מחשבה עוברת בראש כי יד הגורל היא שזימנה למקום אחד אותה ואת מתניה. והיא יודעת שהמחשבה מטופשת, ובכל זאת. את הבית עזבה בגלל היחס של אמה למתניה, כעסה עליה והתביישה בה על שעלבה בו. לפועלים החדשים בגליל היא קוראת "הבלרינות", משום שהם קופצים ממקום למקום ואינם מסוגלים להתמיד בשום דבר, וגברים חזקים שהם גם פועלים טובים, דוגמת מתניה, חשודים בעיניה והיא קוראת להם "חמיילניצקים". עכשיו, אחרי שבאה לכינרת, מלמעלה נענו לכמיהותיה, הנה קיבלה בחזרה את מה שאבד לה. והיא מברכת בלבה את חנה מייזל ששלחה עגלה לראש פינה כדי להביא אותה לכאן, ומברכת בלבה את הנערה שחלתה ועזבה את חוות העלמות ופינתה לה מקום בבית הספר.

כל השבוע עבדה בעקירת סִדריוֹת. מדי יום זיווגו שתיים לעבודה והיום עבדה עם רחל, האחת במעדר והשנייה במכוש. רחל נערה גבוהה, יפה ועליזה וחריפת שכל, עם עיניים כחולות כהות ולחיים אדומות. אמש השתרעו השתיים בסירה של "השלישייה", הביטו באגם ובכוכבים כשהידיים משייטות במים, ואושר שקט שׁרה על שתיהן. "ברל אומר שהכינרת היא 'הכלה הקסומה'," אומרת רחל, "כלה שהורגת את חתניה. אולי משום כך כמעט כולם כאן רווקים..."

אספו ערימה גבוהה של סִדריוֹת ויש להן קורת רוח כשהן מסתכלות עליה. "כאשר השיחים יתייבשו," אומרת מייזל, "ישמשו להסקת התנור." הפנים לוהטים, על הידיים שלפוחיות, הרגליים שרוטות, ולרחל שריטה גם על הלחי. הן חופרות בור שיגיע עד מתחת לשורשי השיח. האחת מתכופפת וחופרת והשנייה מזדקפת ועורמת את העפר על פי הבור. עובדות הן כמטוטלת הנעה מטה ומעלה, מטה ומעלה, עד שצלצול אילם גורם להן להתחלף בתפקידיהן. גאות הן לעבוד במעדר. על זה ועל ההוא הפיצו שמועה שהוא "מלך המעדר", אולי ברבות הימים תזכינה אף הן לאיזה תואר מהודר.

נוניה משתדלת לעבוד בקצב שיהיה נוח לרחל. נוצרה ביניהן תנועה מוכנית, בשתיקה, רק הנשימה הכבדה נשמעת, שריקת הריאות המתקוממות, האחת מכה כלפי מטה, השנייה גורפת כלפי מעלה, ושם, רחוק, הכחול המנחם של הכינרת, הרף עין, ליטוף על העיניים הצורבות מזיעה.

נוניה אינה מגלה לרחל שהיא מנוסה בעבודה הזאת. בסתר לבה נהנית היא להפגין את כוחה, להוכיח לבחורה היפה הזאת איזו פועלת "טבעית" היא. כשהחלה לעבוד כאן כבר היו ידיה מיובלות וקשות כסוליה, ידי פלאחית, משאת נפשן של שש העלמות בחווה, אלא שעכשיו צצו שלפוחיות חדשות, כואבות ובוערות, והיא חוששת שמא אינה ממש-ממש "טבעית".

היא מציצה בנערה הזאת שאינה מורגלת בעבודה כמוה, ומה שהיא רואה זה ריכוז ונהרה. מדי פעם מכניסה רחל רגל לתוך הבור כדי למדוד אם הגיעו כבר לשבעים סנטימטרים עומק, כפי שהורתה להן מייזל, וזוחלת החוצה מכוסה בעפר.

ערמומיות הן הסִדריוֹת. אחרי שקצצו את השורשים הארוכים והחזקים באה מייזל, לקחה מידי נוניה את המכוש-גרזן, המשיכה לחפור והוציאה במכה אחת מדויקת את ציצת השורשים הדקים שהתחבאו בתחתית הבור.

בנפרד מהן עובדות שרה מלכין ורבקה צודיקוב, עטרה שטורמן וחנה צ'יזיק. הן עוקרות אבנים ומעבירות אותן לקצה החלקה. השמש עומדת במרום השמים ורוח קלה מתחילה לנשוב, מצננת מעט את הזיעה הניגרת. השלפוחיות בכפות

הידיים התפוצצו, ונוניה מסירה את הכַּפיה מראשה, קורעת אותה לשניים ומחתלת את כפות ידיה. שטות עשתה. בבוקר הראשון בחווה יצאה לשדה נעולה בנעליים שהביאה מהבית, אך כיוון שראתה כי הבנות יצאו לעבודת השדה יחפות, החלה גם היא לעבוד יחפה. זה עונשה על שרצתה להידמות להן. עפר נקרש על הפצעים ברגליים. ככולן, לבשה גם היא שמלה לבנה. חנה מייזל עוברת בחלקה עם המגרפה שלה, מתחחת את העפר, מחזירה אותו לבורות, ומלמדת את הבנות כיצד להדק וליישר אותו. כשיסיימו את עקירת האבנים והסִדריוֹת יהיה עליהן להשקות את החלקה ואחר כך תלמדנה איך יוצרים ערוגה ואיך נוטעים שתיל. מייזל מקפידה על עבודה מדויקת הנעשית בתשומת לב. כשתהיינה איכרות, אומרת מייזל, תהיה לכל אחת מהן גינת ירק בחצר, ופרה ותרנגולות וברווזים ואפילו פרחים. כדי שהאיכר יראה טובה בעמלו הוא זקוק לאיכרה היודעת לנהל משק: לבשל, לנקות, לכבס, לגדל ירקות בעונתם ולחשב הוצאות והכנסות. ובלילה, במיטות, מתווכחות הבנות בינן לבין עצמן אם צודק הכיוון של מייזל, ואם נועדו בכלל לאיכרוּת, שהרי האיכרוּת מוקצית, כרוכה היא בבעלות וברכוש, והחלומות, חלומות "פועלי ציון" וחלומות "הפועל הצעיר" והחלומות "הרוסיים" והחלומות "העבריים", הם על אדמה ועבודה, להיות אדם חופשי ברוח ובגוף, לא משועבד ולא משעבד.

"אם תקשרי את המטפחת היטב בבוקר, לא תצטרכי לתקן אותה כל פעם מחדש," אומרת מייזל לנוניה, "וכך תחסכי גם בזמן וגם בפעולות מיותרות." נוניה מושיטה לעבר מייזל את כפות הידיים המחותלות בקרעי הכַּפיה, ורחל צוחקת.

את מייזל זה לא מצחיק. "אמך תבוא לכאן מחרתיים," היא אומרת לנוניה.

"לשם מה?" שואלת נוניה.

"לצלם את הבנות העובדות בשדה."

"את ביקשת שהיא תבוא, או שהיא הציעה?"

"אגודת הנשים בברלין ביקשה צילום של החווה שלנו ושל בית הספר לתחרים בצפת. שני המוסדות נתמכים על ידי האגודה שלהן. תלבשו את השמלות הלבנות."

נוניה מסתירה את הכעס. לקצווי תבל תברח, ואמא שלה תגיע. עם התרופות, עם המצלמה, עם האקורדיון. היכן עליה להסתתר כדי להיפטר מהשגחתה? רוב הבנות כאן צעירות ממנה, ונפטרו מסינר אם וממוסר אב, לבד יצאו לעולם שלא הכירו כלל, בלי נדוניה ובלי ברכה, מצוידות באמונה שהמעשה המהפכני שלהן הוא המעשה הנכון, והיא רוצה להיות חלק מהמהפכה הזאת בדרכה שלה, ומי אמא שתעצור בעדה? האם לא היתה גם אמה חוליה בשרשרת של מהפכות יהודיות שמצאו כאן, בארץ, את התשובה לשאלות כמו, מי אני, לאן, למה, איך? והיו כל כך הרבה תשובות לשאלות, ואמא כבר בהיותה בת שש-עשרה בחרה את ה"איך" וה"איפה" שלה ונאחזה בהם בציפורניים, ודווקא אמא, שחיפשה תשובה חדשה משלה, דווקא היא ניצבת עתה בדרכה. האין האמונה שלה בדרכה ראויה לא פחות מאמונתה הישנה של אמא? כשאמא תבוא היא תתחבא. היא לא רוצה לפגוש אותה. עדיין לא. ובוודאי לא בחברת הנערות הללו שלהן אין כאן לא אמא ולא משפחה.

"עוד מעט יצלצל הפעמון לארוחה," אומרת מייזל. היא מדברת יידיש עם הבנות וגם הבנות מדברות יידיש בינן לבין עצמן, אף על פי שכולן לומדות עברית ותנ"ך בשיעורים שנותנת להן מייזל אחר הצהריים. גם בוטניקה מלמדת היא בעברית. האיכרים במושבה והפועלים בחצר מדברים ביניהם יידיש. כשהכול נפגשים בחדר האוכל מתפעמים הם מנוניה, הדוברת עברית משונה שכזאת ומתלוננת על "הזבּוּבּים המסתובּבּים מסבּיבּ לחלבּ", והם מנסים לחקות אותה כדי שיישמעו כבני המקום, מערבבים ערבית ועברית ביידיש שלהם כאילו היו הם עצמם ילידי הארץ ובני המושבות. ורק כשהנפש עוברת על גדותיה מתחיל מישהו לשיר סרח תפילה, סרח שיר עממי רוסי, התחלה של שיר חלוצי, שנגמרים תמיד ב"יה-בה-בה-בה-בם" חסידי, כל אחד עם השיר החסידי שלו שכולם כבר למדו, ומתחילים לרקוד ולא מסוגלים להפסיק, לפעמים עד אור הבוקר. לא פעם עד שמישהו מתעלף. ושם, שם החיבור האמיתי בין נשמה לנשמה, ונשכחים הוויכוחים ונשכחת הבדידות ונשכחים הלבטים.

"אמא מנין?" שואלת רחל את נוניה.

"מרוסיה. גם אבא."

"וכמה זמן הם בארץ?"

"אמא כבר למעלה מעשרים וחמש שנה, ואבא עשרים וארבע. הגיעו לארץ אחרי הפרעות שהיו ברוסיה באותם זמנים."

"והיא צלמת?"

"גם. גם צלמת. היא רוקחת. אבל גם מצלמת. וגם מנגנת בשמחות. באקורדיון. משתדלת לפרנס."

"ואבא?"

"צייר."

"צייר?" שואלת רחל, "גם אני רוצה להיות ציירת! מה הוא מצייר? אוכל לראות את התמונות שלו?"

"כן. תבואי אלינו הביתה, ותראי את הציורים שלו."

"הגיעו ארצה כשהם כבר מדברים עברית?"

"לא, לא, כאן למדו."

"והעברית שלך, מהבית?"

"מהבית, מהמושבה, מבית הספר בראש פינה. היו לנו שם מורים טובים. וההורים מדברים עברית עם הילדים."

"לא רוסית?"

"הבעל הראשון של אמא היה אברך מצפת. יחיאל סילס. ספרדי. השפה המשותפת שלהם היתה עברית. לא היתה לה ברירה."

"הוא מת?"

"כן."

"ואַת הבת של הבעל השני?"

"כן. שני ילדים היו של סילס מאשתו הראשונה, לאמא היתה בת שאתה היא הגיעה ארצה, ואני הבת מהבעל השני. כמה ילדים היו בבית שלך?"

"שנים-עשר. אני האחת-עשרה."

"בבית דיברתם עברית?"

"לא. בעצמי למדתי. עם אחותי שושנה. כשבאנו לארץ לפני שנתיים ישבנו ברחובות ולמדנו ביחד עברית ותנ"ך. נדרנו נדר לא לפצות את פינו אלא כשנוכל לדבר בעברית."

"שתקתן הרבה ביחד."

רחל צוחקת. העיניים הכחולות הגדולות נוצצות.

"שם משפחתך מהו?" שואלת רחל.

"סילס. אמא רצתה שלכל הילדים שלה יהיה אותו שם משפחה."

"ואמא מהבית מה?"

"פאניה מנדלשטם."

"מנדלשטם?" קוראת רחל. "והרי זה שם אמי, כלומר לפני שנישאה לאבי. מנין היא?"

"יקטרינוסלב."

"לא, אנחנו מפּוֹלטַוָוה. אבי היה מ'החטופים', בן שמונה נחטף, ואחרי עשרים וחמש שנה בצבא הרשו לו ברוב טובם להתגורר בכל מקום שירצה. לפלא בעיני איך שמר על יהדותו בכל אותן שנים. בפולטווה היתה תנועה ציונית חזקה, וכך הגענו לכאן. אבא שלח אותי ואת אחותי שושנה לאיטליה, כדי שהיא תלמד שם נגינה ואני ציור. הסתתרנו באונייה עד שהיא הגיעה לארץ ישראל."

רחל מחייכת, מתאפקת לא לפרוץ שוב בצחוק, הפנים נוהרים. נסיכה, חושבת נוניה.

"ולחווה איך הגעת?"

"נגררתי אחרי חנה מייזל כמו כלבלב. עבדתי אתה בזיתים בחיפה, עבדתי אתה בסג'רה, ובאתי אתה לכאן. היא היתה המורה והמנהלת ואני הייתי בית הספר."

"גם דוד שלי, אח של אמא, היה מ'החטופים'," אומרת נוניה. "הוא עלה אתה לארץ ומת עוד לפני שנולדתי."

"יד הגורל חיברה בינינו," אומרת רחל, "גם מנדלשטם, גם 'חטופים', גם ציור וגם סִדריוֹת. לא נחוץ יותר. בינינו נדבר רק עברית, טוב?"

"טוב."

הנה, רק הגעתי וכבר יש לי חברה, חושבת נוניה, ונזכרת בחברתה שושנה חייקינסקי וחשה צביטה של בוגדנות בלב. זקוקים לה בבית, אמרו הוריה, ובעצם, אמרה שושנה, חוששים הם להרשות לה לחיות עם כל ה"טרייפהס", הבחורים והבחורות הרווקים שבכינרת. וכאן דווקא צניעות כזאת, וכבר התחילו לכנות את חוות העלמות בשם "המנזר". והיא עצמה לא רוצה לחיות במנזר. מתגעגעת היא למתניה וגם לחנוך, ואפילו נוח נפתולסקי מוצא חן בעיניה, אלא שלבו הולך שבי אחרי רחל . היופי שלה, הצחוק, הפיקחות והעצב, שובים את לב כולם. והנה דווקא בה בחרה. לפעמים בערבים יושבת רחל בחדרו הקטן של גורדון והם משוחחים. היתה רוצה להצטרף אליה ולשמוע על מה הם מדברים, אבל מתביישת לבקש. אולי כשקשרי הידידות יתהדקו תבקש ממנה.

לפני שישובו לחווה להפסקת הצהריים יורדות הבנות לכינרת, לרחוץ במים את הזיעה והפצעים והבוץ, מתענגות על המים המתוקים, המרווים את הצימאון. "שם הרי גולן," מראה נוניה לרחל, "ואחרי סוכות כבר נראה את השלג על החרמון."

"הוא נראה כמו זקן בודד."

"אם שתי פועלות צעירות מסתכלות עליו, הוא לא בודד."

"בראש פינה יש עצים?" שאלה רחל.

"כן. עצי תות בעיקר. ושני עצי אגוז על גבעה מחוץ למושבה. אמא שלי אוהבת לשבת לידם ולקרוא."

"עצים זקנים?"

"כן."

"גם אני רוצה לקרוא ספר ליד עץ אגוז זקן."

"הר זקן, עץ זקן, מייזל הזקנה, גורדון הזקן. כל דבר ובלבד שיהיה זקן."

אחרי ארוחת הערב מחליטה מייזל להשקות את החלקה כדי שיהיה נוח יותר להכין את הערוגות בבוקר. שלוש בנות הולכות לבית המוטור ושלוש יוצאות לשדה.

המוטור מסרב לעבוד. נוח נפתולסקי מנסה לסובב את החישוק והוא אינו מוכן לזוז. שלושה זוגות ידיים נתלים על החישוק ביחד עם ידיו החזקות וכולם יחד מושכים ומושכים, וסוף-סוף, אחרי חריקות וגניחות, נענית המכונה לידיהם ומתחילה להסתובב במרץ ובהתלהבות, עד שמהשדה מגיעות צעקות הבנות, "די! די! תפסיקו!"

הצינור, שלהט נעורים בלבל את חושיו, הציף את החלקה. הבורות שהותירו הסִדריוֹת הפכו לבארות, בוץ ושלוליות בכל גומה. ושוב המעדרים בידיים וכבר ערב, ומייזל אומרת שמספיק להיום ולבסוף רק רחל ונוניה נותרות שם, רק את השלולית הזאת יגרפו, רק עוד את הבור הזה ימלאו, עד שהן רואות את הבדואים במרחק ועד שהעגלה עם זלצמן עוברת על פניהן, וסוס דוהר, והקריאה "חזרו לחצר!", ומתניה, מתניה, ההיה זה מתניה או חלום חלמה.