דירה להשכיר - סיפור של פרידה

כדי להיפטר מהאנשים במהירות, סיפרתי להם שיש נזילה באמבטיה, ושהדוד בכלל לא פועל וגם התקרה בחדר השינה דולפת בימים גשומים. אפילו הבאתי סולם כדי שיטפסו וייראו את הכתם מקרוב, זה שמעל השנדליר המתנדנד שקנינו פעם בשוק הכרמל. 

רציתי שייצאו מהדירה שלנו, לא יכולתי לסבול את הרגליים הזרות מדשדשות לי על הפי.וי.סי, אבל אתה באת ואמרת להם שזאת דירה על הכיפאק ושנורא זול ואפשר לחסוך, במיוחד זוגות צעירים שלא רוצים עוד להתחתן ולקחת משכנתה. חבל שלא סיפרת להם שנפרדנו, ובעצם מוטלת על הדירה האוורירית הזו, עם החנייה הצמודה והארנונה הנמוכה, קללה שקוטלת זוגות עד שהם רוצים להתפנות מכל העל הכיפאק הזה שיש להם כאן.

ואם זו סתם התרגשות מטורפת?

מספר שבועות קודם לכן, כשעוד לא היה כל כך חם, ניהלנו שיחה. 

אני: אז תגיד, למה אנחנו נשארים יחד?

אתה: סוג של אינטימיות כזאת, שאין לי עם אף אחת אחרת.

אני: ואם זאת רק אינטימיות, סתם התרגשות מטורפת, סחרחרה מינית וזהו?

אתה: אז אין בשביל מה להישאר. החיים זה לא רק מיטה.

אני: אז ניפרד?

אתה: אולי.

כעבור חודש אמרת לי: "אני חושב שכבר אין כימיה. תראי איך הרגל שלך במקום הלא נכון, והגוף בכלל לא משתוקק". שאלתי אותך איך יכול להיות שכבר נגמר, הצעתי שאולי נשחזר את הכימיה. ענית, מבט חצוף בעיניים, "אני לא מדען, אבל כימיה אמיתית אי אפשר לשחזר, אולי רק לזייף, ואני לא טוב בזה. ניפרד".

אתה לא יכול איתי יותר, המבט שלך משוטט לי על הגוף, אבל הידיים בכיסים. אנחנו עומדים ליד הדלת, מרחק נגיעה מהחיים בחוץ. איך הם ייראו, החיים האלה, אני לא יודעת. מגיל 16 אני רק איתך, רק בך נגעתי. העור הוורדרד שלך, זה שכל פעם מגרד ומדי פעם נעקץ על ידי יתושים. פירורים אדומים זרועים לאורכו, מכיר רק את העור שלי, שומני, רגיש לדגדוגים.

אתה מביט בי ונותן לי את הסימן, זוכרת איך הראש שלך מתנדנד לכיוון שמאל, כמעט נתלש מראשך, מופנה לכיוון דלת הפלדה החומה שפעם הרכבנו יחד? אני זו שרצתה בה מלכתחילה, אפילו דרשתי, שיהיה בטוח בדירה שלנו. והנה עכשיו היא נטרקת אחרי בקשיחות. אומרת לי - אין לך יותר אישור כניסה לכאן. רק אחר כך ביקשת שאראה לאנשים את הדירה, כי היית עסוק, והסכמתי, מבט אחרון ודי חמדתי בעבר שלנו.

אחורנית אני פוסעת עכשיו, אל המצב הקודם שלי

האינטימיות נעשתה קלסטרופוביה

העצבים מאיימים להתפוצץ כל רגע, מאיימים לפוצץ את האוטופיה הזוגית שביום אחד, בבת אחת, נעלמה. לא זעזוע,

לא מריבה יוצאת דופן, לא הופיעה האקסית שלך שתמיד אמרת שתבוא. "לך מכאן", אני אומרת לך, "לכי את", אתה נובח. על החוזה כתובים השמות של שנינו, אבל מקום יש רק לנפש אחת.

אף אחד לא מוותר, והמתח מעצמו מתפוגג. ואז, לא פיוס מרגש, לא משא ומתן עם חברים. הכל חוזר למוטב. שוב יש מחסה לשנינו. תלשנו את המודעה מהעצים, את החור בספה מילאנו בספוג, ורק העציץ ששברנו בכאסח האחרון, רסיסיו מטוטאים מתחת לספה, מזכירים לי ולך שאין לדעת מתי יפרוץ הצונאמי הבא.