תרופה טבעית

"להתחפר בחושך הסמיך,להתכסות---/ אולי זה כל מה שאני יודעת לעשות./ אולי אינני מסוגלת לתפקד, אולי/ להסתרק, להתלבש, לנעול את נעלי/ כל פעם מחדש קשה לי כקריעת ים סוף. (...) על שפת הים לעת שקיעה אלך לי כאלין,/ אפרוש כנפיים ומעל ללח הכחול/ אגביה עוף ומישהו יכתוב את שמי בחול. (...) אני אמריא מעל כדור הארץ הזעוף-/ כי מי שלא יכול לשבת מסוגל לעוף".

שורות השיר האלה פותחות את ספרה החדש של אנה הרמן "ספר הרפואות הפשוטות". בקריאה בשיריה היפים ובשיחה עמה מתגלה כי אנה, שגם בהופעתה יש איזשהו קסם לא מכאן, חווה את המציאות דרך שתי האפשרויות שבשיר: להתחבא מהעולם מתחת לשמיכה, או לפסוע על חוף הים באיזה שיכרון רומנטי. המציאות היומיומית לא נמצאת שם. אנה הרמן לא הולכת ברחובות, ולא יושבת בבתי קפה - היא בשלג, בסמבטיון, בימי הביניים.

"דווקא בספר הזה יש שני שירים שהזכרתי בהם ממש ישיבה בבתי קפה, כי הם נכתבו בזמן ישיבה בבית קפה", היא מתקנת אותי וצוחקת. "אבל זה מאוד נכון מה שאת אומרת לגבי השיר הראשון ולא במקרה הוא השיר שפותח את הספר. אני מרגישה שאלה האפשרויות מבחינתי. כשאני נתקפת מצוקה קשה מאוד ואני שואלת אדם קרוב 'מה יהיה', ואותו אדם אומר לי 'יהיה בסדר', זה כל כך מקומם אותי, כי אני פשוט לא מוכנה שיהיה בסדר. אני מוכרחה שיהיה נפלא. שיהיה בדיוק מה שאני צריכה שיהיה. זה או התכסות מוחלטת מפני העולם או ללכת מוצפת כוח מרוב אושר על שפת הים, תחושה כזו שיש לי כל-כך הרבה כוח שעכשיו, אם אני אפרוש את הזרועות, הן יהיו כנפיים ואני אוכל לעוף".

אנה הרמן, 33, תרגמה את היומנים של סילביה פלאת וחיברה יחד עם דורי מנור את הליברית לאופרה "אלפא ואומגה". ספרה הראשון "חד קרן" זכה בפרס וורטהיים לשירה בשנת 2002. היא מתגוררת בירושלים. מעולם לא למדה במוסד אקדמי ואף לא השלימה תעודת בגרות. "ספר הרפואות הפשוטות", היא מספרת, "הוא ספר מימי הביניים שמתוארות בו שיטות ריפוי ורפואות שהיו נהוגות בתקופה ההיא - ריפוי באמצעות חד קרן למשל. כשהתוודעתי לספר הזה מיד ידעתי שכך ייקרא הספר השני שלי. זה אולי נשמע משונה, אבל אני מאמינה מאוד ברפואות פשוטות. אני מאמינה שהשירה היא רפואה פשוטה".

הקשר שקושרת אנה בין שירה לריפוי מעניין במיוחד, בעיקר מפני שהשירים שלה מלאי כאב, מספרים פצעים. בעיניה, מכיל הספר השני דווקא לא מעט שירים מצחיקים. "הספר הוא המשך ישיר של חד קרן", היא אומרת, "ועם זאת, אני חושבת ששני הספרים מאוד שונים. בספר הזה יש הרבה שירי הווה לעומת שירי הילדות וההתבגרות ב'חד קרן', ויש בו גם הרבה שירים מצחיקים. אני הרגשתי שאני צוחקת כשכתבתי אותם. זה לא שלא היה בהם כאב עמוק, אלא שהם נכתבו אולי ביד קלה מאוד, תוך כדי צחוק".

וזה המרפא שהשירה מספקת לך, או שאולי המרפא הוא למי שקורא את השירים?

"הכוח ששאבתי משירה הוא בעיקר משירים שקראתי בזמן שהייתי זקוקה להם. הנחמה שמצאתי בשירים שקראתי במהלך השנים, אלה היו הרפואות הפשוטות שלי. שירים שכתבתי, בעיקר ב'חד קרן', הם שירים שהיתה לי תחושה שהייתי זקוקה להם כשהייתי בת 12 או 15 או 18. זה סוג הרפואות הפשוטות שאני מדברת עליהם".

באחד השירים את כותבת "... מבפנים אני מתה./ אף פעם שוב לא אטהר, לעולם לא אחלים/ מבכי כבוש וקרוש בגביעי גלידת מנטה .(...) כצל רפאים מתהלך העבר הכלוא/ בחדר כדמות ביעותים מעיקה..." התחושה בשירים היא שהעבר לא מניח, שהוא כל הזמן חוזר ומגרה את הפצעים. אפשר בכלל לרפא את הפצע?

"אני מאמינה שהעבר לא מניח. האם אפשר לרפא אותו? אני חושבת שכש'חד קרן' ראה אור, האמנתי יותר שאפשר לרפא פצעי עבר משאני מאמינה עכשיו. יכול להיות שעכשיו אני מאמינה בזה פחות".

ואולי משוררת לא צריכה לרפא? לא רוצה לרפא? אולי משם באה השירה?

"כנראה שזה קשור בזה. כנראה ששירה כן קשורה באיזשהו אופן בסבל. כמובן שזו לא בחירה. שיש איזשהו נתיב שחייבים לעבור בו, איזשהו סבל בלתי נמנע. אם אני כותבת שיר ואני מרגישה שהוא מדוייק מאוד ושזה שיר שהייתי זקוקה לו בילדותי, שיר שיכול היה לנחם אותי אז, יש לי איזו תחושה רגעית, אולי של התענגות. אני לא חושבת שהפצעים נרפאים באמת. אני חושבת שאנחנו חיים בכל הזמנים בבת אחת. העבר לא נגמר בגלל שעכשיו שנת 2006 ולא שנת 1986. אני באמת מרגישה שאני חיה גם את העבר שהוא עדיין בוחש, שהוא חי".

במחזור הסונטות "פצעי אוהב" את כותבת: "אני כותבת שיר ללא שריון/ וכל שירת אמת היא מסוכנת". מה זאת בעצם שירת אמת? לא כל שירה היא שירת אמת?

"כל שירה היא שירת אמת .כל שירה צריכה להיות שירת אמת, ואולי התכוונתי למשהו מאוד בסיסי שבלומר אמת. את מחזור הסונטות הזה כתבתי בעקבות שורה של לאה גולדברג, 'איכה ילבלבו פצעי אוהב'. אני חושבת שהלבלוב הזה של הפצע הוא השירה. המחזור הזה היה באמת וידוי מבחינתי, אני חושבת שבמהלכו ממש עברתי משהו, חתמתי אולי איזשהו פרק בחיי".

אז מה שמאפשר את הריפוי, הנחמה שאת מדברת עליה, מתאפשרת דרך השיקוף של הכאב בשירה, והיא מסוכנת בגלל הפחד שלא יאהבו אותה? שלא יאהבו אותך?

"לא. ממש לא שלא יאהבו. לא זאת התחושה. בהרבה מאוד שירים היתה לי תחושה שאני ממש מתאבדת. בחשיפה של הדברים. בהרבה מאוד שירים זו התחושה שלי. אני כותבת אותם בידיעה שאני כותבת שיר שבשום אופן לא יכול לראות אור. זו תחושה שפשוט אני לא יכולה שמישהו שהוא לא אני יקרא את הדברים האלה. ברגע שאני כותבת איזשהו מבט חושפני, אני מיד אומרת לעצמי 'אני כותבת את זה לעצמי, מה איכפת לי, אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה'. והאמת שזו גם תחושה של התאבדות תוך כדי הכתיבה, כי ברגע הזה אני אומרת לעצמי דבר שאני גם לא מסתירה מעצמי".

אז איך נעשה לבסוף המעבר? איך השירים יוצאים בסוף לאור?

"באיזה מן צחוק מתגלגל, אני חושבת. כי בעצם זה מאוד מאוד מביך כשאני חושבת על שירים כל כך פרטיים שכתבתי ואחר כך, נאמר, פרסמתי אותם בעיתון. בעיתון אפילו יותר מספר, כי זו מן תחושה של משהו כל כך גלוי שכל מיני אנשים בודקים אותו. אבל כשזה קורה אני לא באמת מרגישה את זה. אני בעיקר אומרת לעצמי 'אוי ואבוי! אוי ואבוי!' בעיקר לגבי כל מיני אנשים שאני מכירה. עם אנשים שאני לא מכירה , שלא מכירים אותי ולא מכירים אף אחד שאני מכירה זה פחות מפריע לי".

בהקדמה ליומנים של סילביה פלאת את מתרגמת מתוך השיר שלה "גברת אלעזר": "למות/ זאת אומנות, כמו כל דבר אחר./ אני טובה בזה עד כדי גאונות". גם בשירים שלך יש נוכחות מאוד חזקה של המוות, את אפילו מתקשרת דרכו עם פלאת. בשיר אחד את כותבת :"עכשיו הרי את מצונפת במיטה עם/ הידיעה שסילביה פלאת בחורף, בגילך,/ פתחה את התנור וזחלה אל תוך הרחם". איזה סוג של יחסים את מקיימת עם המוות, למות זאת אומנות?

"אני לא מרגישה שהמוות הוא אומנות. רוב הזמן בילדותי היה בי פחד נורא מפני המוות. היתה לי תודעת מוות בגיל כל כך צעיר, פחדתי להירדם כל ילדותי כי אולי אני אמות. הוא באמת נוכח מאוד - כל ילדותי וכל חיי. דווקא 'למות זה אומנות' זה דבר שהרגשתי בתקופה המלבלבת בחיי, אם היו לי אי פעם ימים כאלה. כתבתי את זה ב'חד קרן' באחד השירים המאוד מוקדמים שלי, מגיל 19, 'אני מנסה להתיידד עם המוות'. אז באמת הרגשתי שֶלַמות זאת אומנות. הפכתי את זה למשהו כזה. היתה בי אז תחושת כל יכולות כזאת שבאיזשהו אופן כבר צחקתי למוות בפרצוף. זה דווקא היה בימים החזקים ביותר בחיי. אבל אני לא חושבת שביסודי אני אדם שרוצה למות. בכלל לא. הנוכחות של המוות בשירים היא דווקא מתוך פחד נורא מפני המוות. אני דווקא חושבת שאני יכולה לאהוב את החיים. אני כל כך לא אקזיסטנציאליסטית, כלומר אני באמת מאמינה שיש דברים נפלאים שיכולים להיות בחיים ואני מחכה לדברים הנפלאים ביותר שיכולים להיות".