משיח כן בא!
רוג'ר ווטרס הוא גאון נצחי - וההופעה שלו בארץ היא הדבר הכי חשוב שקרה כאן מזמן. אתם חייבים להיות שם
"אושר? אני חושב שהאושר נמצא במקום שבו אנו מבינים את נקודת המבט ואת הצרכים של האחר. האושר נמצא במקום שבו איננו מאבדים את עצמנו בחלום הבודד שלנו" (רוג'ר ווטרס בצ'ט עם מעריצים לפני כמה ימים, מוכיח שהוא עדיין יודע לכתוב טקסטים ראויים)
"בהאזנה ל'הקיר' אי אפשר להתעלם מההרגשה שאנו המאזינים מתמודדים עם יצירתו של גאון" (עמוס אורן, בביקורת ב"ידיעות אחרונות" בינואר 1980 עם יציאת "החומה")
גבירותיי ורבותיי, אין דרך אחרת להגיד את זה – אז פשוט נגיד: מדובר בהופעת הרוק החשובה ביותר שאי פעם התרחשה בארץ הקודש. נקודה. עבור רבבות ישראלים (ואולי יותר), הופעתו הקרובה בפארק הירקון של רוג'ר ווטרס, איש הלהקה האגדית פינק פלויד ובעל קריירה מסחררת משל עצמו, חשובה הרבה יותר מביאת המשיח. עצרו את החמור – העלו בבקשה את בלון החזיר הענק.
יש!
סופית: רוג'ר ווטרס מגיע לפארק הירקון
ynet
אתר בריטי מדווח כי ההופעה תיערך ב-22 ביוני
כאן צריך להתנצל. הטקסט הזה, שנכתב בתחושת התרגשות גואה, יהיה רצוף במושגים שלציבור השפוי והנורמלי אין מושג לגביהם. ננסה לצלוח את זה ביחד.
אז נפתח בהסבר. רוג'ר ווטרס הוא הויואלדי, הבטהובן, המוצרט של העידן החדש. הוא חתום על לפחות שתיים מהיצירות המוזיקליות שאף בן תרבות אינו יכול לחיות בלי להכירן: "הצד האפל של הירח" ו"החומה". אתם יכולים לאהוב אותן, אתם יכולים לשנוא אותן. אתם לא יכולים להתעלם מהן. כוחן נמצא הרבה מעבר לזמן ולמרחב. גם בגילי המתקדם, כאשר אני סוגר חרישית את האורות בבית, מניח את הדיסק של "הצד האפל" במערכת ומעלה את הבס למקסימום – הצמרמורות בחוט השדרה הן מיידיות. זו אלכימיה. זו מטאפיסיקה. זו התחושה של האזנה ליצירה גדולה באמת, ששלושים ומשהו השנים שחלפו מאז שפורסמה לא מורגשות בכלל.
זו הסיבה שגם מאה שנה מהיום, בני נוער מרדניים ידקלמו טקסטים מתוך "החומה", על כמה שהם לא צריכים את החינוך המחורבן הזה, מבלי לדעת שהוא נכתב על אנגליה של שנות ה-50. ועוד שנים יספרו על ההופעות המדהימות של פינק פלויד, של מולטי-מדיה בעידן שבו טרם המציאו את השם; של הקמת חומה ענקית והריסתה על הבמה תוך כדי הופעה; של אנימציה, צליל ותנועה בעידן שבו כל זה "פשוט לא משתלם כלכלית". בעידן שבו פשוט היית אוהב מוזיקה, ולא "צרכן" שלה.
וזה לא רק הפלויד. גם תקליט סולו "רגיל" של ווטרס גדול בכמה מספרים על רוב מה שתשמעו. אני אוהב את "משועשע למוות" (Amused to Death) מ-1992 בשל אמירותיו התקשורתיות והחברתיות הנשכניות, אבל גם "החיוב והשלילה בטרמפים" (The Pros & Cons of Hitchhiking) הוא נפלא, ושווה להזכיר גם את "רדיו קאוס" ואת אלבום ההופעה של "החומה" עמוס הכוכבים מאתר נפילת חומת ברלין ב-1990.
הבעייה עם ווטרס היא שהוא מודע לכמה שהוא גדול. אולי זו הסיבה שהוא ניסה השנה להוציא אופרה (Ca Ira), בניסיון למסמר עוד קצת את מקומו בנצח המוזיקלי. אבל הוא גם יודע שהוא לא ממש צריך את זה, ראו אפיזודת האורטוריה המביכה משהו של פול מקרטני. אבל היי ג'וד, אל תיקח את זה קשה. יש כאלה שפשוט הגיעו לדרגה הנצחית הזו מוקדם יחסית בחייהם, וזהו זה. כל מה שנותר הוא להופיע בזמן שנשאר - וליהנות. וזה לא רע כל כך.
ווטרס, צריך להדגיש, אינו אדם פשוט. לטקסטים באלבומה האחרון של הפלויד מ-1983, "החיתוך הסופי" (The Final Cut), הוא הכניס את שמו של מנחם בגין שפלש ללבנון יחד עם שורה של מנהיגים פאשיסטים לטעמו המערערים את יציבות העולם (כמו מרגרט תאצ'ר, אז ראש ממשלת בריטניה ומי שהגתה את המלחמה בפולקלנד). בשנים האחרונות הוא מרבה להתבטא נגד הכיבוש הישראלי בשטחים. גם ברבים מעמיתיו בעולם המוזיקה הוא משלח חיצים מושחזים. את מדונה כינה פעם "אדם נורא, מגעיל ועלוב, שהצליח בגלל שהתבזה בטריקים זולים" (מן הסתם לא תצפו באסתר מגיעה להופעה שלו בארץ).
יותר גדול מגילמור
ונעבור לפינתנו "רגע של מחלוקת": כמעריץ ותיק, אני מודע היטב לוויכוח הקדחתני "מי היה יותר גדול" בתוך הלהקה עצמה – ווטרס או הגיטריסט דייויד גילמור (ויש כאלה שמוסיפים גם את סיד בארט, הסולן והכותב המקורי של הלהקה, שיצא מדעתו). לטעמי ההכרעה נופלת בקלילות על הראשון. למרות פראזות הגיטרה הנצחיות של גילמור, למרות קולו הצח והצלול (דאז) שמנצח עם יד קשורה מאחורי הגב את הצווחות הסדוקות של ווטרס – הרי שהבסיסט של הלהקה חתום על שני דברים: מרבית הטקסטים, וגם הרוב המכריע של השירים בתקופת ההצלחה של הלהקה. נכון שאיחוד בין השניים, כפי שראינו לאחרונה (וכנראה באופן חד פעמי) במופע ה"לייב 8", הוא רגע קסום הרבה יותר. אבל גם על הווטרס לבדו יכול לחיות האדם, ודווקא לא רע.
באחד האלבומים הכי יפים שלו, Amused to Death, שם שמתכתב עם תיאוריית התקשורת של ניל פוסטמן שנראית מדויקת יותר ויותר בימינו, מספר ווטרס בשיר האחרון על משלחת מכוכב אחד שהגיעה לכדור הארץ כדי ליצור מגע עם המקומיים, קרי אנחנו. אלא שמסתבר שהם איחרו. הם מגלים את בני המין האנושי מתים בכורסאותיהם הנוחות, עיניהם המתות עדיין צופות במכשירי הטלוויזיה המרצדים. "המין הזה בידר את עצמו למוות", הם קובעים. האלבום הזה יצא ב-1992. היום, בעידן ערוץ 2, הוא לא נבואי – הוא המציאות.
אז עשו לעצמכם טובה. ב-22 ביוני ווטרס מגיע לפארק הירקון, להופעה מושקעת ועשירה שכוללת, בין היתר, ביצוע שלם ומלא של "הצד האפל של הירח". אז תעירו את הילדים, ספרו להם שכל מוזיקאי הרינגטונים, כוכבי תוכניות הריאליטי, השגרירים, הכוכבים הנולדים - כולם מתו. שהפופ החריב את עצמו, ושהעבר, אין מה לעשות – הוא העתיד. ואז קחו אותם לפארק, כדי להבין.
ויואלדי, הבטהובן, המוצרט של העידן החדש
צילום: רויטרס
מומלצים
