עדיין בבעלות הבעל

חשוב לציין כי במסמך המכונן של מדינת ישראל, היינו בהכרזת העצמאות, נאמר במפורש כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון וחינוך" וכו' וכו'. בקווי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה נקבע כי "יקוים שוויון מלא וגמור של האשה, שוויון בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים". ובכן הובטח, וכבר אמר מי שאמר: מה יש? כבר אסור להבטיח?

מסתבר שאין שוויון זכויות לכלל האזרחים, והמיעוטים בישראל מקופחים בכל תחום (חינוך, תרבות, כלכלה, פיתוח, הקצעת

קרקעות ועוד), בכלל זה הדרוזים, עליהם מכריזים בהתלהבות שהינם "אחים בדם" בשל שירותם המסור בצבא. במקביל וביחס לכל העדות שהינן מקופחות, נשארו הנשים מופלות לרעה והן עדיין בבחינת "קניין בעליהן" הן ביהדות והן באיסלאם, בכלל זה מי שאינן דתיות ואין נפקא מינא אם הן ובני זוגן כלל אינם דתיים. מכוח חוק כפופות הנשים לשיפוט "כלי הקודש" של הממסד הדתי.

אצלנו גאים ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שהתקבל ב-1992. חשוב לדעת כי בחוק חשוב כל-כך, העוסק בהגנה על כבוד האדם וחירותו, לא קיים סעיף השוויון, סעיף שהוא אבן יסוד בכל חברה דמוקרטית ובכל חוקה מאז המהפכה הצרפתית ושחרור ארצות-הברית של אמריקה ועד ימינו, וביתר תוקף מאז "ההכרזה האוניברסלית" לעניין זכויות האדם (10.12.1948). אם ישאל השואל על שום מה בחוק חוקתי נכבד, חשוב וראשוני זה אין שוויון, כי אז נשיב לו: "הסכמה" זו - שכיום עושים לה נפשות בפרסום מושך לב הן "המכון הישראלי לדמוקרטיה" והן ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת - טיבה כניעה לתביעות הדתיים והפיכת ישראל לאתנוקרטיה במבנה של עדות דתיות סגורות, כאשר זו היהודית הדתית שולטת בכל. 

אותה הסכמה החלה עם חקיקת "כבוד האדם וחרותו". נציג הדת טען שאם ייקבע שוויון זכויות מלא לכלל האזרחים, כי אז הנשים עשויות לתבוע שוויון זכויות גם בפני בתי-הדין הדתיים האורתודוקסיים, ודרישה להשתחרר מעולם של דיינים אנכרוניסטים הדנים לפי נורמות הלכתיות שאבד עליהן הכלח - כך אצל יהודים וכך גם אצל מוסלמים. מצאנו שבחוק חוקתי מתקדם (כביכול) שהכל (מתוך אי תשומת לב) התגאו בו מאוד, נשארה האשה כפופה בתחום המעמד האישי - נישואים, גירושים, חלוקת רכוש ואפוטרופסות על הילדים, ומערכת שלמה, שכוחה במסורת ודעות קדומות, עדיין כפופה לדין ולדיין הדתי.

בהזדמנות זו כדאי לציין שגם בהצעת המכון לדמוקרטיה, זו המכונה "חוקה בהסכמה", אין הנהגת נישואים וגירושים אזרחיים, אין סעיף המבטיח בצד חופש דת חופש מדת, וסמכויות הרבנים זוכות ליתר תוקף משום שעל פסיקתם לפי המוצע שם לא תחול ביקורת חוקתית. התעמולה גדולה ומפתה, ונכון שרוב הציבור האזרחי, להבדיל מחרדים, מעוניין בחוקה. אלא שהאדונים שהכינו את ה"חוקה בהסכמה" לא פרסמו מי הסכים עם מי ועל מה. כדאי גם לדעת שכל המסמך המפורסם הזה הוכן על-ידי עשרה גברים יהודים בלא אשה אחת, בלא מוסלמי או דרוזי או נוצרי. כולה הסכמה בין דתיים לחילונים על חשבון חירות הנשים ושוויון מלא לכלל האזרחים.

ובכן לנשים יש על מה להילחם, וזה הזמן להעלות את הבעיות. יש לזכור שבקשר "ישראל יהודית ודמוקרטית" אין הכוונה

 ב"יהודית" למרטין בובר למשה מנדלסון, ליוסף חיים ברנר, לשאול טשרניחובסקי ולברדיצ'בסקי, לפרופ' הוגו ברגמן ודומיהם, אלא לרבנים, למוהלים, לחברה קדישא, למשגיחי כשרות, לבד"צים ולשאר כלי הקודש, היורדים לחיינו והרואים באשה פיתוי ובקולה ערווה, וכי מקומה ב"אוהל פנימה" ומוטב להקפיד להיות הרה יולדת ומינקת וחוזר חלילה וכמובן תוך כך לשמח לב בעלה.

בדמוקרטיה יש הסכמה בסיסית אחת והיא: שמותר לא להסכים בענייני מדיניות דת ומשפט. לכן יש בחירות חוזרות ונשנות, לכן יש אופוזיציה וקואליציה, לכן לאחר כל בחירות מורכבת ממשלה חדשה עם תוכנית פעולה משלה, ודברים משתנים תוך דיאלוג בין עמדות שונות וצרכים משתנים. אז רבותיי הדמוקרטים, נשים וגברים, ביום האשה הבינלאומי - זיכרו לדרוש מהמפלגות שרצות כיום לכנסת להבטיח שוויון זכויות לכל איש ואשה, לכל אזרחי המדינה. זה הזמן ללחוץ על מי שרוצים לייצג אותנו - דרשו דמוקרטיה מהותית כמובטח בהכרזת העצמאות וכיאה למדינה דמוקרטית.

אנחנו הנשים מאוד שמחות לחגוג, אך עדיין תובעות שוויון זכויות מלא בחיי המשפחה, בעבודה, בשכר, בייצוג ובכל מערכת החיים. ואנחנו בהחלט מצפות שחברינו הגברים ישתתפו עמנו במאבק לבניית חברה, שהכל נהנים בה משוויון זכויות - נשים וגברים, ללא הבדל מוצא, עדה, גזע, דת ומין.