הסוסים המרקדים הגיעו

עד 1980 כל מה שנותר מהפאנק היה חיוור כמו סיד וישס. כתנועה חברתית ומוזיקלית המהפיכה שהוא הציע התפוגגה תחת יד הברזל של תאצ'ר. אנגליה נדחקה למשבר כלכלי חמור עם שביתות אינסופיות ותורים אינסופיים בלשכת העבודה. מסך הברזל שחצה את ליבה של אירופה הטיל צל קודר על היבשת העתיקה כשברקע הדברים עמד חשש אמיתי למלחמה אטומית בכל רגע נתון.

מתוך הקדרות והפראנויה הזו צמחה המוזיקה הגותית. במנצ'סטר וברחבי אנגליה קידשו אלפי צעירים פולחן מוות מודרני בעקבות התאבדותו של איאן קרטיס סולן "ג'וי דיויז'ן". הם התאפרו בכבדות, התחפשו לרוחות רפאים והלכו לראות את ה"בהוהאוס", ה"קיור" ו"סוזי והבאנשיז". אנגליה ובעיקר מנצ'סטר חיכתה בשקט עד ש"הסמית'ס" יגיעו כדי לתת מילים שיגדירו את הבדידות והדכאון הזה ויאייתו אומללות מחדש ככוח מניע, ולא כחוויה משתקת.

בליברפול הדברים התנהלו אחרת. החספוס של אנשי הנמל בצירוף מסורת העבר המפוארת של עיר החיפושיות גרמה לכך שהסיקסטיז לא ממש מתו בליברפול, הם רק נמנמו ברקע. הלהקות שצצו מליברפול בעידן הפוסט-פאנק הביטו בכל הדכאון הזה ובמקום להתחפש לרוחות רפאים, ברחו לעולם ההזוי של הפסיכדליה. רק שבניגוד לפסיכדליה החיובית והילדותית של הסיקסטיז, הניאו-פסיכדליה של תחילת האייטיז היתה כמו העידן עצמו, אפלה, מלודרמטית וניורוטית. הלהקה שעשתה את השילוב הזה הכי טוב מכולן היתה "אקו והבאנימן".

ה"באנימן" נוסדו ב-1978 על יד איאן מקק'לך בשירה וגיטרות, ו-וויל סרג'נט בגיטרות. מקללך כבר היה ידוע ברחבי העיר, גם בזכות היותו חבר בלהקת רוק שנקראה THE CRUCIAL 3 יחד עם ג'וליאן קופ ופיט ווילי שלימים יתפרסמו כמוזיקאים בזכות עצמם, אבל בעיקר הכירו אותו בזכות הפה הגדול שלו שהכניס אותו לצרות עוד לפני שהוקמו ה"באנימן". עם מראה שחציו ג'אגר וחציו בואי וקול מרשים במיוחד, היה ברור לכל שהאיש מיועד לכוכבים. יחד עם לס פטינסון בבאס ומכונת תופים של חברת אקו, החלו ה"באנימן" להופיע ברחבי העיר. אחרי שני סינגלים כבר הוחתמו בתת-לייבל של חברה גדולה וצירפו אליהם את המתופף המבריק פיט דה פריטס כדי לגבש את הליינאפ הקלאסי שלהם.

לא מזמן, במלאות 25 שנה ליסודם, זכו ה"באנימן" להוצאה מחודשת של חמשת האלבומים הראשונים שלהם במהדורת צליל משופרת עם בונוסים ושאר ירקות. הערב (ג') ומחר הן מופיעים ב"זאפה". זמן טוב לבחון כיצד הם עומדים במבחן הזמן.

1980 - קרוקודיילס

מהרגע שהתקליט מתחיל אתה שם לב לעובדה שהבאנימן מזכירים כל כך את U2 המוקדמים. שתקליט הבכורה שלהם יצא אף הוא באותה שנה. אין מדובר פה בחיקוי אלא במקרה קלאסי של נקודת מוצא משותפת. שתי הלהקות הושפעו קשות מלהקת "טלוויז'ן" הניו יורקית. ואם הצליל הזה נשמע לכם מוכר, מתכתי רזה ואפלולי, זה כנראה בגלל שכל להקות הגל החדש העכשווי מניו יורק ומאנגליה אימצו את הצליל הזה לחיקן.

הטקסטים של מק'קלך בתחילת הדרך היו מפוזרים קצת. "איש מת שמח עומד בשורה, איש מת שמח ללא חרטה", אבל לפעמים זה לא מה שאתה אומר, אלא איך שאתה אומר את זה. השירים הבולטים של התקליט "Pictures on the wall" ו"Do It Clean" שיכנעו בעיקר בגלל הלהט שבו בוצעו, והכאוס החינני שוויל סרג'נט טווה בגיטרות. מדובר בתקליט מרשים בבעירה הפנימית שלו, להט מלודרמטי שבאייטיז התמחו בו, והתבסס על חטיבת הקצב השבטית של ה"באנימן".

ההוצאה המחודשת מעניינת במיוחד שכן כמו הרבה להקות שהסטריליות של אולפן ההקלטות לא עושה להם חסד, כאן ניתן לשמוע את הלהקה במלוא הדרה הבימתי בביצועים מצוינים לשירי התקליט מההופעות חיות שצורפו לדיסק כבונוסים.

1981  - HEAVEN UP HERE

למרות העטיפה המדהימה אלבומם השני של ה"באנימן" הוא לטעמי החלש שלהם. הטון הכללי כאן קודר יותר מהראשון אבל ה"באנימן" נשמעים פה כלהקה בחיפוש מתמיד אחרי שיר, הסאונד שלהם התעבה והשתכלל בסינטסייזרים עם צלילי המלחמה הקרה ההכרחיים לתקופה ההיא, אבל הצליל עדיין לא מצליח להחזיק את המשקל של הטקסטים. כזמר, מק'קלך נשמע קצת מאולץ ועייף מדי ברוב הדיסק. דווקא הקטעים שלא זכו להרבה תשומת לב בזמנו מצליחים להפתיע. בעיקר zimbo עם הקצב האפריקאי והחלילים ההודים שמצליח להקדים בשנים את "אניגמה" ופיטר גבריאל בשילוב בין מוזיקה אתנית לרוק אולם הדיסק בכללותו מהווה בעיקר מתווה לשלב הבא של הלהקה.

1983 - PORCUPINES

הכינור ההודי של שאנקאר (L. Shankar) פותח את התקליט הזה. ה"באנימן" מוסיפים לפלטת הצלילים שלהם מיסתורין אקזוטי היישר מהמזרח, אולי עם טקסטים יותר ישירים ופחות אקספריסיוניסטים היה לזה סיכוי לתפוס אפילו פה בארץ, שכן כל הגל-חדש-מזרחי מזכיר מאוד את החיבור המוצלח של "מינימל קומפקט" בין המערב והמזרח.

מק'קלך שר פה כמו אדם בדיבוק. משוכנע לחלוטין בצדקת דרכו הוא מגיש את הטקסטים הסתומים-מיסתוריים שלו (תלוי את מי שואלים) באינטנסיביות נדירה. איאן ברודי שלימים יתפרסם כ-LIGHTNING SEEDS - הוצנח לעמדת המפיק המוזיקלי ועושה פה עבודה מצוינת. לראשונה נשמעים ה"באנימן" נהדר גם בהקלטות אולפן. אבל הרמה של התקליט לא אחידה ולצד שירים נהדרים כשיר הנושא ו-THE CUTTER ממשיכים ה"באנימן" לנפק שירים חלשים ותמוהים. אמריקה, המטרה המוצהרת של כל הלהקות הבריטיות בתקופה זו עדיין לא נכבשת תחת הקסם האפל של ה"באנימן". סקציית הבונוסים בדיסק הזה מספקת בעיקר גרסאות שונות טיפה לשירים שמופיעים בדיסק שלא מחדשות הרבה.

1985 - OCEAN RAIN

יצירת המופת של ה"באנימן", כל החלקים בפאזל נופלים למקום, התזמור הגדול מהחיים עם מיתרים וכלי נשיפה שמגבים היטב את הדרמה בשירה המקללכית. הגיטרות המזרחיות מלאות ההוד וההדר של סרג'נט מבריקות לאורך כל התקליט, ולמרות שהתקליט הרבה פחות בועט מקודמיו, ה"באנימן" מביאים אותה בסוויטת שירים מוצלחת במיוחד כשמעל כולם זוהר לו THE KILLING MOON, הלהיט הגדול, כמעט אפוס קולנועי מסחרר ומיסתורי בשש דקות (שלימים ישולב בצורה מבריקה בסיקוונס הפתיחה של הסרט "דוני דארקו").

מקק'לך מצליח לסחוט מעצמו טקסטים קצת פחות סהרוריים. ועדיין אנשי מערות, ממלכות אבודות וכתרי קוצים מאכלסים את שירי התקליט. העטיפה המרהיבה צולמה במערה איסלנדית ששימשה כנראה השראה לבלדה התת-מימית והיפהפה הנושאת את שם האלבום.

מבחינת סקציית הבונוסים הדיסק הזה הוא המשתלם מכולם, יש פה ביצוע מוזר ביותר ל–All You Need I s Lve בו מקק'לך נשמע כמי שכפאו שד לבצע את השיר הזה בליווי משהו כמו 15 סיטארים לא מכוונים. כמו כן יש פה ביצוע הזוי ביותר ל-KILLING MOON בלווית מה שנשמע כנגן סקסופון חרדי המאלתר בכלייזמריות. יכול להיות שבשלב הזה ה"באנימן" היו נואשים כל כך לכבוש את אמריקה שדרך הביצוע הזה הם ניסו לקרוץ ללובי היהודי בוושינגטון? לא משנה מה היתה הטקטיקה שעמדה מאחורי הדברים בסופו של דבר זה לא הועיל. ה"באנימן" לא הצליחו לגדול בארה"ב אל מעמד שחרג מלהקת רדיו קולג'ים בארה"ב.

במשך השנים התקליט הזה חילחל באיטיות לתוך התודעה האלטרנטיבית האמריקאית וזכה לכבוד הראוי לו רק כעשור אחר כך שגם "פייבמנט" וגם קורטני לאב התוודו על אהבתם הגדולה לתקליט הזה ול"באנימן" בכלל.

1987 - אקו והבאנימן 

בגלל העטיפה שלו זכה האלבום הנושא את שמם של ה"באנימן" לכינוי "התקליט האפור", ואכן מדובר בתקליט אפור יותר מכל קודמיו. אולם ממרחק הזמן דווקא אלבום זה מפתיע ומתגלה כטוב יותר מאיך שהתיחסו אליו בזמן צאתו.

ה"באנימן", שראו איך U2 כובשים את אמריקה ומשאירים אותם אלפי שנות דולר מאחור, כתבו תקליט שלם על ההחמצה הגדולה שלהם. מקללך פרק את כל אשר על ליבו ולראשונה כתב טקסטים ממוקדים על להקה בהתפוררות, על חוקי המשחק בינם לחברת התקליטים ושאר תלאות הדרך לאי הצלחה. 

העובדה שבתקליט מנגן ריי מנזארק קלידן ה"דורס" ביססה סופית את הקשר העמוק בין ה"באנימן" ל"דלתות", אבל גם חיזוק זה לא עזר. התקליט מתחיל בשירים מצויינים כמו THE GAME  BEDBUGS BALLYHHO שאגב נשמע כמו שיר שה"סטון רוזס" וכל גל המאדצ'סטר של סוף האייטיז ממש נולד ממנו, אבל מהר מאוד נופל למחלת השירים הממש מיותרים. על התקליט הזה שרתה תחושת החמצה משום שנדמה שדווקא כשהם התחילו בכיוון חדש שהיה יכול להביא אותם להצלחה סוף סוף. הם הרימו ידיים ומייד אחריו החליטו להתפרק.

הבונוסים בתקליט הזה שווים ביותר בעיקר בגלל הלהיט הכי גדול של "אקו והבאנימן" BRING ON THE DANCING HORSES שיצא במקור כסינגל ללא שיוך אלבומי וכאן מופיע בגרסא המלאה והמאוד מרשימה שלו. מדובר בשיר שלבדו מצדיק את כל הקריירה המוקדמת של ה"באנימן". השיר הוא מסע קסם מיסתורי של ה"באנימן" במרחבי הצליל הרוטט שלהם עם המון גיטרות מרוחקות, נבל וסינטיסייזרים מוארים ומעל הכל אחת השירות הכי טובות של מק'קלך כשהוא מסכם את כל המסע הארוך שלהם עד אותה עת – "קודם אני אעשה את זה ואז אני אקרע את זה עד שזה יתמוטט, שונא את כל הזיופים ורועד כשאתם שוברים את ליבי הפריך".

בצורה משונה דווקא השיר על חוסר היכולת שלהם להצליח מוזיקלית הפך ללהיט הגדול ביותר שלהם, גם כאן הדימויים של מקללך אימפרסיוניסטים כתמיד, אולם כשמתבוננים בהם בהקשר למסעותיהם של ה"באנימן" אל לב המאפליה של תעשיית המוזיקה באמריקה הם הופכים להיות ברורים מתמיד.

ב-87 ה"באנימן" התפרקו רישמית, פיט דה פריטס נהרג בתאונת דרכים, מק'קלך הלך לקריירת סולו לא מצליחה, סרג'נט הביא זמר אחר במקום מק'קלך, אבל אחרי כל מיני נסיונות לאורך עשור שלם הם הבינו שזה לא הולך להם לבד, וב-97' הם החייו את ה"באנימן" והצליחו לעשות מה שאף להקה שהתקמבקה לא עשתה מימיה, להוציא תקליטים שהיו יותר טובים מעידן ימי התהילה שלהם. עכשיו הם פה איתנו. 

• הבלוג של דויד פרץ
•   אתר הלהקה