קוסמת בזכות עצמה

ישנם שני סוגים של מבחני זמן שיצירת מופת, ובעיקר יצירת מופת לילדים, צריכה לעמוד בה: מבחן הזמן הפרטי של הקורא, הפעמים בחייו שהוא שב ופוגש את היצירה חכם יותר, עשיר פחות בנכונות להתנסות, מלא בציפיות שונות; ומבחן הזמן הכללי של התרבות שבה נוצרה היצירה, הדרכים שבהן היא קונה שביתה בלבו של קהל קוראים מעידן אחר, שבה היא ודימוייה מהדהדות מחשבות אחרות וההקשר שבה נכתבה עמום ומתאייד.

לרוב, השאלה אם יצירה מסוימת עומדת במבחן זמן זה או אחר מעניינת פחות מהשאלה כיצד היא צולחת אותם. "הקוסם מארץ עוץ" של ל. פרנק באום הוא קלאסיקה שמרתק לדון בה באמצעות השאלה האחרונה, משום שלטעמי, היא כושלת במבחן הראשון – מי שקרא אותה בילדותו מספר פעמים, יתקשה לחזור ולמצוא בה בבגרותו מה הסעיר אותו כל כך כשקרא בה. כך אירע לי. על המבחן האחר היא מדלגת בחן, כאילו היה מטרד זעיר, כשם שעל כל יצירת מופת לעשות.

סיפור פיות מודרני

האם עסיסו של "הקוסם מארץ עוץ" ניטל ממנו בקריאה מאוחרת משום פשטנותו ותבניותו חסרת התחכום?

נכון, מדובר ביצירה סכמטית: ילדה שסופת ציקלון הרחיקה אותה לעולם אחר, מלא מוזרויות, רוצה לשוב לביתה ופוגשת בדרכה דחליל טיפש המשתוקק למוח, איש פח חסר לב המבקש לו לב, אריה פחדן המתאווה לאומץ. במסעם יגלו הארבעה שמה שחפצו בו היה ברשותם מלכתחילה. והם יגלו זאת לאחר שיבינו שמי שקיוו שיעניק להם את מבוקשתם אינו אלא מתחזה (זו, אגב, נקודת השיא של הספר. המחצית המשתרעת ממנו ואילך, חסרה את המתח שמאפיין את המחצית הראשונה ועל כן משמימה בהרבה). עם זאת, אני מאמין שקורא מבוגר בן ימינו שייתקל בספרו של באום לראשונה, ימצא בו את כל הקסם והרעננות שספרות ילדים גדולה עשויה להכיל.

המפתח לפרכה מביכה זו מצוי בהקדמתו של באום לספר משנת 1900. באום כותב: "...סיפורי הפיות הנושנים, ששירתו נאמנה דורות רבים, יכולים כעת להתאחסן על מדפי ההיסטוריה בספריית הילדים; שכן הגיעה העת לסדרה של 'סיפורי פלא' חדשים יותר, מהם יורחקו הג'יני, הגמד והפיה הסטריאוטיפיים ... סיפורי על 'הקוסם מארץ עוץ' נכתב כדי להסב הנאה בלבד לילדים של ימינו. הוא שואף להיות סיפור-פיות מודרני, שנשמרים בו הפליאה והשמחה, בלי לאפשר דריסת רגל לכאב-הלב ולסיוטים".

בהערתו של באום נכרכות תובנה גאונית וטעות גדולה האחת ברעותה. אכן, בעת כתיבת הספר עמדה בפתח מאה חדשה ולספרות הילדים נדרשו אמצעים חדשים כדי לסייע בידי דור אחר להתמודד איתה. תובנה זו משוחה על כל ספרות הילדים המודרנית (למעשה, לואיס קרול הוא אביה מולידה). אולם טעותו של באום היתה בכך שלא הבין שספרות הילדים זקוקה לאמצעים חדשים על-מנת להאיר באופן חד וברור תכנים ישנים, ארכיטיפיים ולא סטיריאוטיפיים. לזכותו של באום ייאמר שטעותו נבעה מן הדעה הרווחת במערב של סוף המאה התשע-עשרה, שהנה, החברה של ימיהם רחוקה אך פסע

מלהיעשות לחברה מוסרית ומתוקנת, ממורקת מכל עוולות העבר ומן החשכה של ימי קדם. גם מרחיקי הראות לא תפסו שתוך עשור ומחצה יהפכו המלחמה ודימויה, האלימות וחמת הרצח, לחלק בלתי נפרד מן הלשון השגורה, ושספרות הילדים אינה יכולה להימנע מהתמודדות עם כאב-הלב והסיוטים.

זוהי הסיבה הראשית להישחקותו המהירה של אפקט הקוסם - ביעור מודע של מעמקים אפלים והצטצמות מרצון אל פני שטח מפתיעים, משעשעים, משחקיים. תוצאת הלוואי של תהליך זה הוא כמובן, היעדרותם של רעיונות גדולים, מעוררי מחשבה, המסתווים כפריטים תמימים בעלילה או כדימויים חפים ממורכבות, שכמותם אפשר למצוא בקלאסיקות נוסח "אליס בארץ הפלאות" (לואיס קרול), "פו הדוב" (א. א. מילן), "הרוח בערבי הנחל" (קנת' גרהם), "עמק החיות המוזרות" (טובֶה ינסון), "מיו מיו שלי" (אסטריד לינדגרן) ועוד. בקריאה מאוחרת נחשפת דלותו הרעיונית והפילוסופית של ה"הקוסם מארץ עוץ" ויסוד ההפתעה וחדשונותו, שעודם מזומנים בנבכי הספר לקורא טרי ושעליהם נסמך כוחו, כבר נפוגו.

כמה ג'ובות עשה הקוסם?

עמידתו של הספר במבחן השני, של הזמן התרבותי, מתמיהה פי כמה לאור דברים אלה. ועל תמיהה זו נותנת מענה בבלי דעת המהדורה המוערת של הספר, שרואה אור בימים אלה, בתרגומה המצוין והאלגנטי של גילי בר-הלל סמו. לשם מה דרושה מהדורה מוערת? - יאמר הקורא: להאיר פכים נסתרים ביצירה, לנסות להבהיר נקודות סתומות, להפנות אותי לניחושיהם המלומדים של אחרים באשר לפסקאות עמומות שהוגעתי בהן את מוחי מאז ימי ילדותי. והמהדורות המוערות של מרטין גרדנר לשני ספרי אליס ו"לציד הסנרק" - אף הוא של קרול – המפענחות את התשתית המחשבתית של היצירה, מהוות דוגמה ומופת. אך לא כך היא המהדורה של מייקל פטריק הרן ל"הקוסם מארץ עוץ" ואין פליאה בדבר. בהיעדר רבדים רבים, פונה הרן אל מקום מפלטו של חסר הברק – האנציקלופדיה.

מעט הן ההערות המעניינות במהדורה של הרן, והמאירות עיניים שבהן הן אלו שהוסיפה בר-הלל סמו על ההתלבטויות שלה באשר לתרגום משחקי מילים מסוימים, שבהן נחשף משהו מן הקסם של עוץ. ההערות של הרן המלוות את הספר הן אינפורמטיביות בטיבן ונחלקות בגסות לשתי קבוצות: האחת – דקדוקי עניות הנוגעים להמשך הסדרה ואי דיוקים (ארץ המנצ'קינים שוכנת במזרח, אולם בספרים מאוחרים יותר בסדרה היא הועתקה למערב, בשל טעות בהדפסת המפה של עוץ); והאחרת – קישורים לתעשייה הסובבת את ארץ עוץ: מחזות הזמר שהתבססו עליו, הסרט המופתי מ-1939 בכיכובה של ג'ודי גארדלנד, התרגומים למדיומים השונים והבחירות האמנותיות שנעשו כדי להקל עליהם.

קטגוריה שניה זו היא שמסגירה את סוד עמידתו של הספר במבחן הזמן של התרבות, היהפכותו לתעשייה המשכפלת שוב ושוב את דימויו ומקנה לו מעמד פולחני, בין אם בשידורים המחזוריים של הסרט בסביבות חג ההודיה בטלוויזיה האמריקנית, בין אם בעיבודים למחזות זמר ובין אם במהדורות מוערות נוסח זו של הרן, שבה ההכרח החיצוני ליצור מהדורה מוערת (יצירה קלאסית ולכן חייבת להיות לה גרסה מוערת) גובר על הנחיצות התוכנית (אין לו הרבה מה להעיר בעניינה). זהו גם ההגיון השולט באחרית הדבר שכתב למהדורה, שבה הוא אינו מנסה לעמוד על סוד קסמה של היצירה או להפנות את תשומת ליבו של הקורא אל הצורות שבהן התגלגלו חייו ומאוויו של באום אל

יצירתו החשובה ביותר. לא. הוא מגולל את סיפורה החומרני של תופעת עוץ, כלומר: כמה עותקים נמכרו, כמה הרוויח באום מן הספרים, מדוע חי בתקופות מסוימות בצמצום למרות הצלחתה המסחרית של הסדרה, כמה תמלוגים קיבל, כמה הכניסו לו הגרסאות המעובדות, וכהנה וכהנה. בכנות, לדעתי זו אחת הרשימות המבחילות שנספחו אי פעם ליצירה ספרותית.

בהקדמתה שלה למהדורה המוערת כותבת גילי בר-הלל סמו, "תרגום חדש צריך שתהיה לו הצדקה... הוצאה לאור של מהדורה מוערת, עם הערות והארות שמוסיפות ידע ומידע על הספר שמשחר ילדותי יקר ללבי במיוחד, היא בשבילי הצדקה מלאה לתרגם אותו." ואני מרשה לעצמי לחלוק על עדות הנחתום. אני מתקשה להאמין שמשהו במהדורה המוערת תרם להבנתה של בר-הלל סמו את היצירה. שכרו האמיתי של הקורא בה נובע ממקור אחר, מחלצות העברית החדשות והנהדרות שתפרה לו בעצמה.