לינור אברג'יל עברה לגור כאן
אחד הסיפורים הטובים ביותר בחוברת "שבו" החדשה מספר לנו על מיס עולם שעברה לגור סמוך לדירתו של המשורר המצוין מרדכי גלדמן וכבשה את לבו. ויש גם הרבה שירים יפים. ועוד: החוברת השלישית של "הו!" מתמכרת לצדדים הטכניים של הכתיבה, והטקסטים היפים מבליחים רק פה ושם
יש סתירה מסוימת בין הטעם השירי שמציעים לנו המאמרים העיקריים בחוברת "שבו" החדשה, לבין המיטב השירי האמיתי בחוברת זו. הנה למשל, אם לפתוח בדוגמא קיצונית מעט, מאמרו של צבי לוז המדבר בבוז על "הכתיבה בגובה העיניים", ובכלל זה כתיבת הפזמונים המזולזלת בעיניו (האם הוא הקשיב פעם לנעמי שמר? לברי סחרוף? למאיר אריאל?), וקורא לחזור אל השירה הלירית "האליטיסטית", כלשונו, ומתכוון בעצם לַכתיבה בשפה הגבוהה. לוז מתלונן על אלה ש"לא שמים כלום" (כך במקור) על "מילים יפות", ומה שמגדיל את המראית הפארודית של כל העניין היא לשונו רווּיית המירכאות ("בבחינת 'ודאויות' שהן לכאורה 'פנימיות', הללו נוספו כנופך 'סודי'") – ולא ברור את מי ואת מה הוא מצטט. אולי קולות "פנימיים"?
כובד מסוג אחר מציעים לנו מאמריהם הקריאים יותר של פרופ' זיווה שמיר על שירת נתן אלתרמן, ושל רפי וייכרט על ישראל פנקס. פרופ' שמיר מדברת בביטול מסוים על "השירים הז'ורנליסטים הקלים" שכתב אלתרמן – והיא מתכוונת לשירי הטור השביעי הנפלאים והחכמים - ואפילו מדברת בזלזול קל על שירי "כוכבים בחוץ", שכתב "בוהמיין 'פריזאי' קל דעת" – כן, היא מתכוונת לאלתרמן שאהבנו, במיטב שיריו המקסימים. תחת זאת ממליצה הפרופסורית על אלתרמן "המציאותי", דהיינו – זה הכבד והקודר של "שמחת עניים". דווקא הספר החדגוני והמלאנכולי הזה (ולא שלא ניכר גם כאן כישרון המשורר הגדול) הוא בעיניה "יצירת המופת שלו". בעיני שמיר, מה שמקסים הוא שטוח, ומה שמכביד הוא עמוק. וזוהי כמובן גישה שיטחית ולא-מבינה מאוד.
קשה להסכים גם עם קביעתו של רפי וייכרט יודע השירה, כי "החשוב בספריו של ישראל פנקס" הוא דווקא "הרצאה על הזמן", המאוחר והפרוזאי יחסית, שהוא אמנם ספר יפה, אבל הרבה פחות צבעוני ומקסים וטעון-אושר מהספרים המוקדמים ("14 שירים", "ארוחת ערב בפרארה" ו"אל קו המשווה"). וייכרט מעדיף את פנקס המאוחר, שלדעתו השתלב סוף סוף בארץ, בניגוד לפנקס המוקדם והחגיגי עם חומרי השירה החו"ליים, ש"נדמה היה כי איננו משורר ישראלי" ושכתב בעיקר "שירה של החמצה". ושוב: למרות שווייכרט עצמו מודה שפנקס המוקדם כתב "שירה קסומה", הוא מבדיל בכובד ראש מדומה בין ה"חשוב" לבין ה"קסום", כאילו שזה לא בדיוק אותו דבר, כלומר - שהשירים הכי מקסימים הם גם הכי חשובים. כי רק שירה שפועלת עלינו, שנוגעת בנו כך או אחרת - היא באמת חשובה.
זאת ועוד: איך אפשר לטעון שפנקס המוקדם כתב "שירה של החמצה", כשהוא עצמו כתב באושר, בלב נקי מתלונה, בספרו הראשון: "אינני חושב שהחמצתי משהו / כל שניתן מאז הוא מתנה". וגם העובדה שהיו חומרים איטלקיים בשירתו היפהפייה ההיא איננה הופכת אותה ללא-ישראלית, ממש כפי ששירי איטליה של זך לא הפכו אותו לאיטלקי ושירי פאריז של שלונסקי לא הפכו אותו לצרפתי.
המשורר ומיס תבל
ואכן, המיטב השירי בחוברת "שבו" מקרין, כדרך שירה טובה, איזו רעננות והשראה. כאלה הם למשל השירים שמפרסמים כאן נתן זך ואשר רייך. זך פותח את שירו במשפט הכאוב: "בתודה על מכתבֵך שהחייני / שכמותו לא קיבלתי מאז מותי". והאומץ האגבי הזה לדבר על מותך בחייך, הוא שתופס. בשירו של אשר רייך הלא-צעיר ישנה התרגשות צעירה, כשהוא יוצא לטייל לאורך הים ומתאהב בסוג של נימפה מתוקה, מישהי המעוררת תשוקה לאכול אותה: "אשה עשויה מרצפן יוצאת מן הים / ועולה לעברי כגל חוֹם, / מילה במילה נושרות ממנה טיפות מים. / השתוקקות כחולה נאחזת בבשרי." זה יפה, ההשתוקקות הכחולה הזאת.
גם המשורר המעודן והחכם מרדכי גלדמן מגיח הפעם מכיוון חדש, בסיפור התבוננות מצחיק שיש בו גם עניין רכילותי מסוים: מתברר שמיס עולם לשעבר לינור אברג'יל עברה להתגורר בבניין שלו, יחד עם החבר לשעבר מ"מה קשור", ציון ברוך, המתגלה, לפחות בסיפור, כנשקן מזוזות כפייתי ("ברור היה כי קיבל על עצמו שלא להעניק את כל נשיקותיו למיס תבל ולהפריש מהן מעשר קבוע ליוצר הכל"). גלדמן מביט בה ובחבר, ומביט בעצמו כאוהב-יופי לא צעיר וכמי שנחשד על-ידי שכניו כהומו, ולמרות שבתחילה הוא ממש לא הבחין שמדובר במלכת יופי ("התנהלותה בחדר המדרגות היתה צנועה"), הוא מוצא את עצמו בהמשך מתאהב בה, עד שזה עובר לו, למורת רוחו.
יש ב"שבו" גם שירי אהבה נשית יפים וגלויים, אם בגירסתה העניינית של יהודית מוסל-אליעזרוב – "ואשת איש משרכת / בבוסטון, ניו יורק / וגם בתל אביב / מחפשת ערל למשכב" - ואם בגירסאות החושניות והנסערות של כמה משוררות צעירות יותר. כך למשל נועה בר-חיים הדרמטית מייללת כחיה את אהבתה: "בִּכלוב שִלדי / מתאבקת יללה / אהוווווּב! / אור הסהר שלךָ טרם שָכך", ובאותה רוח מתגעגעת, בשיר אחר: "על קרחת העֵרוּת / משוטטות שאגות טרופות / בין קורות מעשיבות לאט". שפתה של בר-חיים גמישה, לפעמים ציורית ("הנה הלשון שוב מתפטלת") ולפעמים דיבורית: "נו, מתגעגע, הא? / מתחרט קצת תודֶה (תודָה) איך הכל מזכיר לך" וגו'.
גם טל ניצן מופיעה כאן בכמה שירים יפים מאוד ומשתוקקים מאוד: "כשאני מסלקת שוב ושוב / את טעמךָ ואת קולךָ ואת זאב יופייךָ". ואותו זאב, שניצן לכודה בו כמין כיפה אדומה מודעת, מהדהד גם בשיר אחר: "להאמין שנהפוך לאהבה / זה להאמין במטפחת מתגלגלת לארנב. / אאמין אם כן בגופך. / מדוע עורך כה חלק, אהובי?"
הארוטיות של תמי כץ-לוריא מופנמת יותר בדרך כלל: "כשמשחררת את ההנדברקס / וחולצת אפשרויות יניקה / כמו אנפוף פרחים יבשים לתוך / אגן מים כחול". והנה, דווקא בשתי שורות ישירות יותר שלה המופיעות כאן נפלה תקלה, תקלה נקודתית, אפשר לומר: "אתה תדפוק אותי ואני אתיישר / נעשה להטים", כתבה כץ-לוריא, אלא שהמילה "תדפוק" הודפסה עם דגש בפ', "תדפּוק", מה שהופך את כל העניין לחנוּני ומגוחך. אני מניח שמדובר בחריצות יתר של הנקדן ולא בנוסח המקורי של המשוררת החושנית והמוכשרת הזאת, אבל הנה, הסקס נדפק בגלל נקודה. אולי ל"תדפּוק" מעין זה, עם דגש בפ"א, התכוון צבי לוז, כשקרא לחזור אל "המילים היפות" (בעיניו).
- "שבו", כתב עת לשירה, מס' 15, הוצאת אבן חושן, עורך: עֻזי אגסי, 191 עמ'
"הו!": התעמלות ספרותית
"הו!" היא חוברת חבורתית למדי – עשרים משתתפים, בעלי התעניינויות דומות, על פני 270 עמודים – כשהדגל המשותף לרובם הוא שיבה לשירת החרוז. זו אמנם בשורה בעלת משמעות בדור השירה הנוכחי, שהטקסטים שלו נשמעים ברובם
כקטעי יומנים, אלא שברבים משירי כתב העת הסנוביסטי והאליטיסטי הזה יש איזו תחושה מופרזת של התעמלות לשונית, המגיעה לשיאה המייגע ברבע האחרון של החוברת, המוקדש כולו לתרגילי כתיבה טכניים די מתישים, ועוד נחזור לכך. ובכל זאת, אפשר למצוא בחוברת הגדושה והצפופה הזאת גם כמה גילויים יפים מאוד, שאולי לא במקרה צמחו דווקא בערוגה של כתב-העת הזה.
סיוון בסקין המצוינת מפרסמת כאן שירים משלה, וכן פרק תרגומים נרחב לשירי מארינה צבטאייבה. התרגומים, למרות כישרון החריזה של בסקין ולמרות אהבתה הגדולה למשוררת - הניכרת במבוא המרתק שכתבה - ולמרות גדולתה של צבטאייבה - מתקשים להמריא. המשוררת הרוסייה העוצמתית הזאת איכשהו לא מתמסרת לעברית, לפחות לא במקרה הזה. אבל בסקין המשוררת הרבה יותר משוחררת. הנה היא פוגשת חברה מימי התיכון ושואלת אותה על כמה מהחבר'ה - ושימו לב כמה אינפורמציה נדחסת בטבעיות דיבור לשיחה הנרגשת והצפופה: "'איך ויקי?' 'נשואה, שני ילדים, רוקחת.' / 'והוא?' 'תַכְנָת.' 'וזה?' 'תובע מועֳרָך.' / 'וזה?' 'הוא נהרג. תביני איזה פחד: / היה עובד מחסום.' ' בתור חייל?' 'אזרח.' // 'הוא אשכרה היה עובד מחסום בעזה' /..." וכך הלאה, בכתיבה קולחת, קלילה, וירטואוזית לא מעט. גם השיר על הטיול בהרי הדולומיטים, שמקצבו דלגני יותר, מאוד יפה ("ובערוגות הקרח - / חודש יולי המתוק! - / איטלקים סמוקים כפרח, / גרמנים עם אלפנשטוק.").
ויש עוד התרגשויות פה ושם, למשל שיר השכול של נורית פלד אלחנני, על בתה שנהרגה בפיגוע. ויש פרסומים ראשונים בעלי עניין, למשל המשורר הצעיר מרחב ישורון (אין קשר משפחתי לאבות), עם איזו אנרגיה בועטת. השיר הארוך, שעניינו הגלותיות היהודית בארץ, נקרא "ישורון על קוטב העיזבון", ואמנם יש בו משהו מההתרסה של אצ"ג (ש"אנקריאון על קוטב העיצבון" שלו נרמז כאן): "מקצה רגלַי ועד לָאופק משתרעת הגולה / כאשה פשוקת רגלים מאופרת ובלה / בָּערווה המתפוררת נחה שאלה גדולה / וכאן בקוטב הזקנות שרות את שיר האומללה / 'אומ-לה אומ-לה אומללה'". יש בשיר הזה איזו עמדה אנטי-צבאית ואנטי אדמתית בנאלית, והרמה אינה אחידה לכל אורכו, ולעיתים הגסות כאן ילדותית, אבל יש איזה כוח בטקסט הזה.
באגף הפרוזה מתגלה משה סקאל כמספר טבעי ורגיש, עם "המילה האחרונה של דודה חבצלת". זהו סיפורה של העדה הפופולרית לאחרונה בספרותנו - האצולה היהודית יוצאת קהיר, המגלגלת צרפתית בלשונה, עם מאבקי המעמד המאופקים והגאוותניים שלה - והכל דרך המקרה הפרטי של סקאל, שדודתו הטורקייה החרימה את אביו הקהירי 30 שנה בגלל שכילד בן ארבע כינה אותה "זונה". ואותה דודה מכינה גם ל"מומו" שלנו, הוא המספר, הפתעה אחרונה על סף מותה. סיפור יפה.
ראוי לציון גם סיפור האהבהבים העירוני והצבעוני של רועי חן, "החלום הגדול של יפתח בן שם", שבו מנתק יפתח ביום אחד את קשריו עם שבע מאהבות, כדי להישאר עם אהבה אחת אמיתית (הסיום כאן, אגב, קצת חלש). הסיפור של שמעון בוזגלו, לעומת זאת, הוא בלתי מְתַקשר, ושני הטקסטים המתורגמים מערבית, מסורבלים (המקאמה הממלוכית) וסתמיים (סיפור החתולים ועכברים). אגב, האם הסיפור הקלאסי הזה על ניצחון החתולים הוא שעמד לנגד עיניו של אותו סגן שר איראני, כשיצא במתקפה הזויה על "טום וג'רי" האמריקאי, שבו דווקא העכבר מהתל בחתול?
בתחום הביקורת בולטת (גם בזכות אורכה, 30 עמ') המסה הידענית של דן מירון על הספרות הבלשית בישראל, עם כמה תובנות מעניינות ופה ושם גלישות לז'רגון אקדמי סתגרני ("כסיפור שבו השתחרר המסמן (המכתב) מן המסומן... ונעשה ל'מסמן טהור', כלומר: לנציגו המושלם של הלא מודע"). אבל מה שהיה טירדה נסבלת במסה המירונית, הופך לטרחנות בלתי נסבלת במאמרו (20 עמ') של רוִיאל נץ על חנוך לוין. כאן נפגוש, למשל, שני עמודים המנתחים את המקצב במשפט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". הנה דוגמית: "אלא – וכאן האפקט הפיוטי העיקרי – שהשורה אינה יאמבית מושלמת... דבר מה חסר לשבע הרגליים היאמביות. אם לדייק, חסרה הברה", וכך זה נמשך ונמשך, מהפרוזודיה לעניינים אחרים, פלצנות ספרותית במיטבה. ובהחלט, גם כאן נפגוש את מיודעינו המסמן והמסומן ("פירוק יחסי המסמן והמסומן, בהקשר הקומי, מוליך מאליו אל הבאתוס ככלי מרכזי"). ורויאל נץ, תנו כבוד, הוא פרופ' צעיר ללימודים קלאסיים ולפילוסופיה באוניברסיטת סטאנפורד. הנה לנו כתיבה הנשמעת כמו פארודיה על סגנון אקדמי.
והערה אחרונה על הרבע האחרון של החוברת, הנקרא "אוליפו" (אולפנה ליצירה פוטנציאלית) והולך בעקבות משחקי הכתיבה של חבורת "אוליפו" האירופית, שמוביליה היו ז'ורז' פרק ורמון קנו. יש כאן טקסטים בהשמטת תנועה (נאמר, בלי סגול וצירה), תרגילי סגנון, פלינדרומים (מילה שאפשר לקרוא משני הכיוונים), ועוד, וכל הטכניקה הזאת אולי שימושית לסדנת כתיבה יוצרת, אבל הגשתה בחוברת מעמידה את הטקסטים במבחן הקריאה הפשוט. בקריאתי המדלגת על פני 65 עמודי הסדנא, נתקלתי בכמה הערות-רקע בעלות עניין אבל רק בטקסט חינני אחד: זהו תרגומו של רונן סוניס המוכשר לשיר שמצא באינטרנט, המציג את "העורב" של אדגר אלן פו מנקודת ראותו של החתול הביתי. הנה קטע מההברקה המשעשעת הזאת: "העורב ניצב בלי זיע, / אף נוצה הוא לא הניע, / ובקול קרקור מזוויע / הוא הריע – 'נוורמור'. / הסתערתי לי בשקט / ושיספתי את השקץ, / את אותו נביא בשקל / שעוטה נוצות ציפור".
- "הו!", כתב עת לספרות מס' 3, הוצאת אחוזת בית, עורך: דורי מנור, 276 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
