כך משתיקים את חופש הביטוי ברשת

הפעם הראשונה שבה זומנתי לחקירה - כעד, ולא כחשוד - אירעה בשנת 2001. בדצמבר 2001 פירסם קריקטוריסט ברזילאי מפורסם בשם לטוף, תוך שהוא משתמש באיזור הפירסום החופשי באתר "אינדימדיה", קריקטורה שבה מצוירים אריאל שרון ואדולף היטלר מתנשקים נשיקה צרפתית.

הקריקטורה מושא המחלוקת פורסמה מברזיל, ולא פורסמה, ולוּ לשנייה אחת, בעמוד הראשי של האתר. הקריקטורה התקיימה אך ורק כקישור לרשת הפרסום החופשי ("open publishing newswire"), וכעבור כמה שעות פינתה את מקומה ואוחסנה בארכיב. זומנתי למשרדי המשטרה בתל-אביב, שם נאמר לי כי מתקיימת חקירה בשאלה מי פרסם את הקריקטורה, ושהיא נערכת בהקשר של עבירת הסתה. השבתי

לשוטרים כי הקריקטורה פורסמה על-ידי אדם מברזיל, וביוזמתו. המשטרה לא יצרה עימנו קשר נוסף בנושא זה.

עוד תשאול

מאוחר יותר, במאי 2002, נקראתי שוב למשטרה, גם הפעם כעד בלבד, בגין מאמר שגם הפעם לא היה לאיש מפעילי אינדימדיה ישראל חלק בפרסומו. ה"מאמר" המופרך, שעסק בהרג המוני של פלסטינים בגדה המערבית על-ידי צה"ל, אשר מתרחש כביכול מדי יום ביומו, מעולם לא פורסם בטור המרכזי של האתר, וזכה אך בהפניה כקישור במדור החדשות, אשר הוסר סמוך להוספתו.

בניגוד לפעם הקודמת, הפעם ערך את התשאול מפלג עבירות המחשב בבת-ים (אותו מפלג שהיה מופקד על החקירה מושא רשימה זו). גם הפעם אמרו לי שאני רק עד, וכי הם רק מנסים לאתר את מפרסם המאמר ולבדוק אם נעשתה עבירה של הסתה. עם זאת, הפעם הם הוסיפו כי הם מעוניינים במידע על-אודות כל האנשים שפרסמו מאמרים באתר שלנו (כתובות IP, סיסמות ומידע רישומי). השבתי להם שאיננו שומרים את המידע הזה. מקרה זה הסתיים אף הוא בלא-כלום, ולא שמעתי מהם דבר.

"כאן זה לא ארצות הברית"

חודשים מספר מאוחר יותר השתנו הדברים. ישנתי בשקט, כשלפתע התעוררתי למשמע קריאות "בראיין, קום! התעורר!". פקחתי את

 עיניי וראיתי שלושה אנשים בלבוש אזרחי רכונים מעל מיטתי. בתחילה חשבתי שהם עומדים לתקוף אותי, שכן אשתי ואני היינו חשופים לאיומים טלפוניים במהלך השנה הקודמת, שבעטיים החלפנו את מספר הטלפון שלנו למספר חסוי.

מכיוון שהם העירו אותי בצורה כה בוטה, הייתי מבולבל מאוד וחרדתי שמא הם יפגעו בי. כעבור זמן קצר הם הצהירו שהם אנשי משטרה, ושיש להם צו חיפוש (צו שמעולם לא הציגו לפנינו). השלושה לא בזבזו זמן והחלו לחפש במדפים שלי ובדיסקים שלי, תוך שהם לוקחים רבים מהם. כאשר סיימו, ציינו השלושה שהמחשב שלי מוחרם, ושאני חייב לבוא עימם לתשאול.

אשתי שאלה אותם ללא הרף במה אני חשוד, והם רק השיבו "ספר לנו אתה". לבסוף שאלתי אם מדובר בקריקטורה שעל-אודותיה נשאלתי כבר בעבר. מלכתחילה ציינתי שלא אדבר עימם עד שעורך דיני יהיה נוכח, אבל הם המשיכו לחזור על תשובתם, "כאן זה לא ארצות-הברית", ושאינני זכאי לנוכחות עורך-דין במהלך החקירה. הם אמרו שעליי לבוא איתם, ולקחו אותי למשרדים של מפלג עבֵרות המחשב בבת-ים.

רואה את מוט הברזל הזה?

שם, בתחנה, הושיבו אותי מחוץ לאחד המשרדים. בינתיים התבדחו השוטרים שהביאו אותי לתחנה בינם לבין עצמם. אחד מהם הרים מעין מוט ברזל באורך של יותר ממטר, נופף בו מול פניי ואמר: "אתה רואה את זה... עם זה אנחנו מכים את החשודים שלנו, זה מצוין, כי זה משאיר חבלות קשות, למזכרת..." נחרדתי למשמע הדברים, שכן אפילו אם הוא התבדח, דבריו היו בלתי-חוקיים בכל קנה-מידה, ואם הוא הרגיש חופשי לעשות כן, הייתי בטוח שאין להם עכבות באשר להפרת הזכויות האחרות שלי, וכי לבטח הם אינם מתנהגים ביושר בנוגע לחקירתי.

חזרתי ואמרתי להם שאני רוצה לראות עורך-דין, אבל הם אמרו שרק בארצות-הברית יש זכות כזו, ושאוכל ליצור קשר עם עורך-דין רק לאחר שהחקירה תסתיים.

הם החלו לנסות להשתמש בכוחם כאנשי משטרה על-מנת להניע אותי להסכים לשינויים בפורמט של האתר, כך שיגביל את חופש הביטוי של אלה התורמים לו מידע ויחליש את זכותם לאנונימיות. הם צעקו עליי שכל מה שנכתב באתר הינו באחריותי מכיוון ששם המתחם של האתר (domain name) רשום על שמי. הם אמרו שהעובדה שגולשים יכולים לפרסם כרצונם באתר משולה למצב שבו השארתי אקדח על השולחן ועזבתי את החדר - אפילו אם אדם אחר ישתמש בו, זו עדיין תהיה אשמתי.

"עליכם לצנזר את האתר"

הם המשיכו לצעוק שעלינו למסור להם מידע על-אודות האנשים שפרסמו מאמרים באתר שלנו, שאסור לנו לקיים עוד שום מסגרת של "במה חופשית", שעלינו להתחיל לצנזר את האתר, ושהאתר אינו יכול להמשיך לפעול בצורה כזו.

אף לא אחת מהצהרות השוטרים הייתה מבוססת על חובה משפטית אמיתית שלי, אולם הם ניסו להשתמש בנסיבות המאיימות - העובדה שהייתי לבדי, ללא יועץ משפטי, ולכן לא מודע לזכויותיי ולהשלכות המשפטיות של המקרה -- להסכים בכתב לדרישותיהם. עקב כך, במקום

לתמוך בחוק, השתמשו השוטרים בעמדתם על-מנת לכפות מה שלא היה יותר מאשר רצונם לגבי החוק שאמור להיות לדעתם.

אם רצון המדינה הוא שבעלי אתרים יעקבו אחר המשתמשים אשר מבקרים באתרים או תורמים להם תוכן, אזי על המחוקק לומר את דברו בנידון. אולם כל עוד אין חוק אשר מחייב מפעילי אתרים לנקוט פרוצדורה כזו, אל למדינה להשתמש במשטרה ככלי לכפות על מפעילי אתרים נטילת אחריות שאינה בגדר חובתם המשפטית. אי-לכך סירבתי להסכים לדרישותיהם, וחזרתי על בקשתי שעורך-דין יהיה נוכח בחקירה.

רק שש שעות מאוחר יותר, אחרי שהמשטרה ניסתה לשכנע אותי לוותר על זכותי לעֵד שיהיה נוכח במהלך העתקת הדיסק הקשיח של המחשב שלי, ולאחר שהשבתי כי לא אסכים לדבר עד שלא ייתנו לי לשוחח עם עורך-דיני, הם הרשו לי סוף-סוף להתקשר לאגודה לזכויות האזרח ולשוחח עם עו"ד אבנר פינצ'וק.

בין היתר דרש עו"ד פינצ'וק מהמשטרה שייתנו לי העתק מצו החיפוש. כאשר עזבתי את תחנת-המשטרה שעות מספר מאוחר יותר לא ניתן לי צו החיפוש. רק למחרת, ולאחר שיחת-טלפון נוספת שנאלצתי לבצע, הם שלחו לי באמצעות פקס העתק מצו החיפוש. לא למותר לציין שצו החיפוש הגיע לרשותי הרבה יותר מ-24 שעות לאחר שהשוטרים נכנסו לביתי. מאז שבתי והתייצבתי במשטרה פעמיים נוספות, וגיא ווסט נחקר פעמים אחדות אף הוא. החקירה נמשכה חודשים רבים, שבמהלכם המשיכה המשטרה להחזיק ברשותה את הדיסק הקשיח של המחשב שלי.

אפקט מצנן

לפני שהחלה החקירה נגדי הייתי פעיל מאוד לא רק בתקשורת, אלא גם בהפגנות ובמצעדים בשטחים ובישראל נגד הכיבוש ובניית גדר-ההפרדה. במהלך כל תקופת החקירות נגדי, כאשר איום הגשתו של כתב-אישום בעבֵרה של הסתה מרחף מעל ראשי כחרב דמוקלס, נאלצתי להפסיק כמעט לגמרי את פעילותי האקטיביסטית שאינה קשורה לתקשורת, מתוך פחד שמא האשמות נוספות נגדי עלולות להזיק לי בתיק זה. כך, האיום המתמיד לאורך שנה וחצי של חקירות נגדי פעל, באופן מוחלט כמעט, כאפקט מצנן על זכותי הדמוקרטית להביע מחאה.

לבסוף, בינואר 2005 מסרה לי עורכת-דיני שהחקירה הועברה לחוקר מיוחד בשב"כ, ושבתוך שבוע היא תקבל תשובה אם יוגש כתב-אישום. התשובה הגיעה רק לאחר יותר מחודש. כל זאת, יוזכר, בשעה שהיועץ המשפטי לממשלה סגר תיקי הסתה למכביר נגד פעילי ימין, אשר בניגוד אליי - הצהירו בעצמם את ההצהרות, שהיו גם תוקפניות הרבה יותר.

בפברואר 2005 הודיע המשנה לפרקליט המדינה (לתפקידים מיוחדים) לעורכת-דיני כי החקירה נגדי הסתיימה, וכי הוחלט, על דעת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, לגנוז את תיק החקירה. זאת, בין היתר, בשל הורדת האתר מהרשת בדצמבר 2003 ביוזמת מנהליו, וכן בשל נסיבות העניין. לאחר גניזת התיק הורה המשנה לפרקליט המדינה למשטרה להשיב לי את המחשב.

המשטרה אישרה לי לבוא ולאסוף את הדיסק הקשיח של המחשב שלי, אולם בקשתי שתוענק לי הצהרה כתובה בדבר מחיקת העותק שלו, שנמצא בידי המשטרה, נענתה בסירוב. לבסוף, באוגוסט 2005, נענתה בקשתי, וקיבלתי את ההצהרה האמורה יחד עם הדיסק הקשיח. אנו מחכים עדיין למכתב מהמשטרה בדבר סיום החקירה וסגירת התיק.

סוף-דבר?

בעיניי, השאלה אינה אם אדם מסכים לקריקטורה או לתוכן אחר השנויים במחלוקת. השאלה גם אינה אם תכנים אלה פשטניים או חסרי טקט. הבמה החופשית הינה בראש ובראשונה מכשיר לדוגמה לחופש הביטוי באינטרנט, וחופש הביטוי הוא אחת מאבני-היסוד של כל חברה דמוקרטית באשר היא.

זה תפקידם של המחוקק ושל משרד המשפטים לקבוע מדיניות וחקיקה בשאלות הקשורות לאינטרנט ולאחריות משפטית בו,

 ובוודאי אין לעשות זאת באמצעים של חקירה פלילית, של שרירות-דעת מצד קציני משטרה ותוך שימוש באיומים ובהטרדות. פתיחת חקירה זו והתמשכותה הבלתי-סבירה אין בהן ולא כלום עם שאלות שבמשפט. תחת זאת, מדובר בניסיון לעשות שימוש בכוחה של המדינה כדי לסגור ערוצי מידע ובמות לדיון בנושאים לגיטימיים, גם אם שנויים במחלוקת.

האם עליי להזכיר לכולם את אמרתו המפורסמת של ג'ורג' אורוול "אם לחירות יש משמעות כלשהי, הרי זו הזכות לומר לאנשים את אשר הם אינם רוצים לשמוע"? הזכות לחופש הביטוי קיימת כדי להגן דווקא על הביטויים הפוגעניים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת מפני דיכוי מוסדי. אמצעי-הנגד הטוב ביותר נגד ביטוי פוגעני הוא ביטוי ודיון נוסף. שכנוע הוא הפתרון, ולא כפייה, ואיזור הפרסום החופשי של אינדימדיה שימש מכשיר לצורך זה בדיוק.

במשך כשנה וחצי הייתי תחת חקירה. במשך כשנה וחצי נאלצתי להתמודד עם הטראומות הפסיכולוגיות והפיזיות שנבעו מחקירה זו. לאדם שלא ביצע כל עבירה היו אלה שנה וחצי ארוכות מדי של סבל. מדינת-ישראל נכשלה בסופו של יום בהשתקת המיעוט וקולות השוליים, אשר אינדימדיה סיפקה להם פלטפורמה חופשית.

כיום, אינדימדיה ישראל משגשגת בהפעלת אתר אינטרנט חדש דרך שרת הממוקם בקנדה, ועם גל חדש של אקטיביסטים המספרים את סיפוריהם. אולם, על כולנו להיות מודעים לניסיון שנעשה בישראל להכתים את קולות השוליים בכתם פלילי, ולהיות מוכנים להגן על זכותנו לחופש ביטוי בטרם זו תותקף שנית.

קטע מהמאמר של בראיין אטינסקי, מתוך הספר "שקט, מדברים! התרבות המשפטית של חופש הביטוי בישראל", שיצא לאור במסגרת סדרת הספרים "משפט, חברה ותרבות", בעריכת ד"ר מיכאל בירנהק. פרטים על הספר, הקדמה ותקצירים, ניתן למצוא באתר זה.