איך לא חשבו על זה קודם?

אחרי מספר שיתופי פעולה נקודתיים בין קבוצת "מיומנה" לדויד ברוזה החליטו הצדדים להפוך את הפלירט לרומן. מהמפגש המפרה נולד "בחונטוס", אירוע בימתי משובח ומשובב לב שמגדיר רף חדש למופעי הבידור בישראל.

נתחיל בווידוי. בשנת 2000 זכתה מיומנה בפרס האירוע הבולט בתחום אמנויות הבמה מטעם האקדמיה הישראלית לתיאטרון. מתן הפרס, שנועד ליצירה ישראלית מקורית, עורר את כעסי כיוון שההפקה, כך גרסתי, נסמכה על רעיון שיובא אלינו מההפקה הבריטית "סטומפ" שהתמקמה בניו יורק כמה שנים קודם לכן והפכה לדבר הכי חם בעיר. עשר שנים מאז נוסדה ושלוש הפקות מאוחר יותר אני מודה: טעיתי. "מיומנה" היא ללא ספק אחת הקבוצות היצירתיות והמקוריות בתחומן וההפקה הנוכחית שבה ומוכיחה את זה.

המפגש בין ברוזה לחברי הקבוצה עושה טוב לכולם ונדמה שכל הצדדים ובראשם הקהל, יוצאים ממנו נשכרים. המפתח פה הוא המיומנויות, שמפתיעות בכל פעם מחדש. מפתיעה במיוחד העובדה שכל העושים במלאכה, ללא יוצא דופן, מצליחים לשמור על רמה אחידה של כשרון בשירה, בריקוד ובנגינה.

"בחונטוס" מציע שלל סגנונות מחול ומוזיקה, מרומנסות ופלמנקו דרך סטפס, ראפ, סמבה, רגאיי, ריקודי בטן ומקצבים איריים וכן, גם הפעם כמעט כל חפץ שמגיע לבמה הופך בשלב כזה או אחר לכלי נגינה.

השירים של ברוזה, ששזורים במופע, הם גילוי, בזכות העיבודים החדשים שמושפעים מהמפגש המפרה עם בועז ברמן ואילון נופר, נגני כלי הקשה ומייסדי הלהקה. גם שירים מתוך אלבומו החדש והמשובח של ברוזה, "פארקינג קומפלטו", הופכים בזכות האינטראקציה לרעננים ושונים לחלוטין מגרסת האלבום. יש רגעים עמוסים מדי במקצבים כמו "Me Voy", שהופך לבליל רועש של צלילים ומנגד יש ביצועים נפלאים לשירים כמו "El Flor De Masada", "הי ג'ינג'י" ו"צלילי חליל" שמביאים אקלקטיות מרעננת.

בידור לאורך שנים נתפס בישראל כתחום פרוץ שמעגל פינות ומעדיף ברוב המקרים את הוולגרי על האסתטי. "בחונטוס" מוכיח שבידור ואיכות אינן בהכרח מילים סותרות ושאמנות טוטלית אינה עומדת בניגוד לאמנות פופולארית.לא כדאי לפספס.