פירורים
שלושה מהסרטים המדוברים והמסקרנים של העונה (לאו דווקא בצדק) נשמטו מבעד לחרכי המדור. השבוע: הדבקת פערים
"לגעת במילים". זה היה עניין של זמן, לא? כל כך הרבה מדברים על קבלה (או "קבאלה", במבטא קליפורני) ועל הפיכתה של המיסטיקה היהודית לאופנת ניו אייג' הוליוודית, שמתישהו היה גם צריך לצאת סרט הקבאלה הראשון. הנה הוא. ואם יש שמץ של זלזול באופן שבו תורה מיסטית הופכת לאופנה חולפת, המתבטאת יותר באקססוריז מאשר באמונה בלב, הרי שאין בי זלזול כלל ברגישות ובתחכום שהושקעו בתסריט ובבימוי של "לגעת במילים". נעמי פונר - שהיא גם יהודייה וגם אמא של מגי וג'ייק ג'ילנהול, תבחרו מה מרגש אתכם יותר - כתבה את התסריט העוסק בהתפוררותה האיטית של משפחה יהודית משכילה שלא מצליחה למצוא ישועה רוחנית למצוקותיה. הבמאים סקוט מגי ודייוויד סיגל, שזה סרטם השלישי והראשון שמגיע להקרנות מסחריות ארצה, הם יוצרים מסקרנים ויוצאי דופן. הם עוסקים במלודרמות משפחתיות, שתמיד נכנס לעניין איזשהו ממד אנליטי או פסיכואנליטי לפעמים, שהופך את הסרט ליותר מסתם מלודרמה שגרתית. בדקו למשל, את סרטם הקודם, "מים עמוקים", עם טילדה סווינטון.
ב"לגעת במילים" ריצ'רד גיר, בודהיסט ביומיום, מגלם מרצה יהודי על קבלה - ונדמה כאילו הוא עוסק במלאכתו ללא שמץ אמונה - שמגלה שלבתו הקטנה יש קשר כמעט מיסטי ורב עוצמה עם מילים. זה המקום שבו הסרט עובד הכי חזק בעיניי: ביכולת של התסריטאית וצמד הבמאים לגרום לעוצמת המילים להיראות כאילו היא באמת קשורה לנוכחות של השגחה עליונה ולא לעולם על טבעי מומצא ומופרך. יכולתם של הבמאים לתרגם את הקשר הרוחני של הבת עם האות הכתובה לקשר ויזואלי/קולנועי הופכת את הסרט לבעל עוצמה פיוטית נוגעת ללב, שבאמת מעידה על ניסיון לחדור אל הרוחני ולא רק להישאר על פני השטח כסרט שטחי על מיסטיקה על טבעית. עלילות המשנה - על הבן שמצטרף להארה קרישנה והאם שיוצאת למסעות כפייתיים של קלפטומניה - חלשים יותר. הסוף, הזונח את הכיוון הרוחני לטובת פתרון מלודרמטי סטנדרטי יותר, מפספס את העוצמה שהיתה בסיטואציה. אבל הסרט, גם עם חולשותיו, גם ברגעים שהוא נראה קצת יותר מדי כמו דרמת טלוויזיה מפוהקת, וגם כשהוא מידרדר לדינמיקות משפחתיות נדושות, מצליח להיות קצת יותר נבון וקצת יותר רגיש מהרבה סרטים אחרים בסגנונו. ובסופו של דבר, עד כמה שזה מפתיע מסרט הוליוודי, זה גם סרט יהודי להפליא.
"העולם החדש". כמו סינפילים רבים שקיבלו את השכלתם הקולנועית בשנות ה-80, גם אני חונכתי לחשוב שטרנס מאליק הוא גאון. ובשנות ה-80 הוא לא היה סתם גאון, אלא גאון מסתגר, הוא היה הג'יי.די סלינג'ר של הקולנוע, יצר שני סרטים - "שבילי זעם" ו"ימים ברקיע" (אחד הסרטים הראשונים של ריצ'רד גיר, אגב) - והתאדה. ב-1999 הוא עשה קאמבק מתוקשר עם "הקו האדום" ואני התחלתי להתגרד באי נוחות. המלך עירום? מלמלתי. לא יודע, הסרט הזה היה משונה בעיניי. חזרתי וצפיתי ב"ימים ברקיע" ופתאום הבועה של טרנס מאליק התפוקקה בעיניי. "ימים ברקיע", שעבר תהליך הפקה ועריכה טראומטיים ששילחו את היוצר לשנים של הימנעות מקולנוע, הוא עדיין סרט פיוטי ובעל עוצמה רבה. הוא מהסרטים האלה שאתה צריך ליפול אליהם מתוך ביטחון ביוצר. הסיפור אינו העיקר, אלא המרקם, התחושה וזווית האור של השמש השוקעת. אבל ב"הקו האדום" זה לא עבד. זה לא היה סרט של משורר המתענג על יופיים של אגלי הטל, אלא סרט של במאי שרצה לספר סיפור סבוך ורב דמויות ושפשוט לא הצליח. בזכות עריכה מבולגנת, קטעי קריינות ארוכים, המון אגלי טל ופסקול יוצא מן הכלל, יצאה מזה יצירה שרבים טעו לראות בה "פיוטית" או "אנטי מלחמתית". המלחמה היתה שם, לגמרי. מלחמתו של יוצר שלא ממש מצליח להחליט איזה סרט הוא רוצה לעשות.
אם ב"הקו האדום" עוד דיברתי בלחש, ב"העולם החדש" אני קם וצועק "אה-הא! אמרתי לכם!". מה זה? ושיהיה ברור, אני
לא מחפש סיפור בקולנוע, למעט העובדה שנדמה לי שמאליק רוצה לספר סיפור, רוצה לסחוף את צופיו בסחף רגשות, אבל לא מצליח. אבל הדשא עדיין נראה נפלא. והפסקול, מאת ג'יימס הורנר וכולו עמוס כלי נשיפה, יפהפה. אבל הסרט נראה כמו סלט השף. קרעי עלים ועשב עם רוטב סמיך של קריינות מעל. הכי מצחיק: דווקא לקראת סוף הסרט, כשפוקהונטס מגיעה לביקור באנגליה, והסרט מתנהג הכי סטרייטי בעולם, הסיפור שלו ברור, החוויה צלולה, רואים שמאליק הוא במאי בעל עוצמה אדירה ועין פנומנלית. גם כאן, כמו בסרטיו הקודמים, האיש איבד את עשתונותיו בחדר העריכה והנפיק שלוש גרסאות שונות. זו המוצגת בארץ נמשכת שעתיים ורבע. בארצות הברית הוצגה גרסה בת שעתיים וחצי, שהפכה בינתיים למעין סרט פולחן עבור לא מעט מבקרים (מאנולה דארגיס, מבקרת הקולנוע הנהדרת של "הניו יורק טיימס", מעריצה אותו). וכנראה תהיה גרסה של שלוש שעות בדי.וי.די. כן, גם את הגרסאות האלה אראה כשיהיו נגישות, ואשמח להכריז "מאליק גאון". עד אז, אין לי בעיה שיחזור להסתגר.
"צוצי". אני מניח שגאווין הוד, הבמאי הלבן שהחליט לעשות סרט שחור, ראה את "אהבה נושכת" המקסיקני ואת "עיר האלוהים" הברזילאי והחליט לעשות סרט דומה בדרום אפריקה על המתיחות הפנים-גזעית בין שכונות העוני ושכונות היוקרה דווקא בחברה השחורה. התוצאה: "צוצי". הפרס: אוסקר לסרט הזר. יופי? יופי. רק אם רוצים להתעלם מהעובדה ש"צוצי" הוא סרט לא טוב. סיפורו של פושטק אלים הגונב מכונית ומגלה שבתוכה יש תינוק ואז מצליח לגלות את האנושיות שבו, את חוש האחריות, ולבסוף את הגאולה, בזכות התינוק, הוא נוסחה שהייתי יכול לחיות בלעדיה. אם היא כבר מוגשת, אז למה ככה. הוד הוא במאי ויזואלי לא רע. השוטים מושלמים, התאורה מדויקת. אבל לטיפות המצלמה הן צלופן העוטף עולם נטול אנושיות. משהו בסרט לא מסונכרן. מעשיו המפלצתיים של צוצי, אחד הגיבורים הכי פחות סימפטיים שנראו על המסך, מעוררי כעס. אבל הבימוי הרך של המצלמה כאילו מנסה להרגיע אותנו, לעודד אותנו שגיבורנו הנלוז נמצא בדרכו הבטוחה לגאולה. וזה לא עובד. צוצי לא מתרכך מול עינינו, רק הפילטר על העדשה מרכך את בבואתו. ובסוף הסרט נדמה שהזווית שבה הפנס הכחול מאיר את הגשם השוטף, המזכך את חטאי הגיבור, חשובה לבמאי יותר מאשר הרגש הנוצר אצל הצופה, שזה היה סרט על בחור טיפש שהתעשת לרגע, 90 דקות מאוחר מדי. "צוצי" הוא סרט מצועצע.
עוד ב"סינמסקופ": אילן הייטנר חוזר עם סרט חדש, הוליווד מסכמת את שנת 2005 במספרים ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
