ומה עם החופש להיות שפחה?
באנגליה אומרים, עשו מה שתעשו, העיקר שלא תעשו את זה ברחוב ותפחידו את הסוסים. האם אין לאדם זכות לנהל את חיי המין שלו כאוות נפשו, בלי ששוטרים יתדפקו על דלת ביתו? אשה צעירה המנהלת זוגיות מסוג של אדון ושפחה זכתה השבוע לביקור של המשטרה, בעקבות הלשנה של אחד מקוראי הבלוג שלה. ובעוד שהתערבויות מסוג זה כבר הצילו חיים בעבר, הפעם הן סתם גרמו עוגמת נפש מרובה לבחורה רגישה
האינטרנט יכול להציל חיים, האינטרנט יכול גם לאבד חיים. כבר היו מקרים של התערבות, בעקבות קריאות מצוקה בצ'אטים או בבלוגים, שהצילה מתאבדים. והיו גם מקרים של צ'אטים שעודדו טיפוסים אובדניים לכדי התאבדות. משטרת ישראל ערוכה לקריאות המתריעות על מתאבדים פוטנציאליים באינטרנט, וגם יודעת איך להתחקות אחר עקבותיהם ולהגיע עד סף ביתם, כדי להציל אותם ברגע האחרון מלקיחת גלולות שינה במינון יתר, למשל. אבל לפעמים, ההתערבות הזאת נכנסת לנו עמוק מדי לתוך הקישקעס.
בעקבות התרחבות תופעת האנשים האובדניים הבוחרים באינטרנט כדי להיפרד מן העולם או כדי השמיע את מצוקתם, שודרג לפני כשנה המערך המשטרתי המטפל בכך. עד אז, מי שטיפל באנשים אובדניים היה מפלג עבירות מחשב ביחידה הארצית לחקירות הונאה. אבל בהתחשב בריבוי המקרים, ובכך שאנשים ממקומות שונים בארץ יכולים לראות את אותה הודעת התאבדות ולהתריעה עליה, נוצר צורך בפרישה ארצית. רב-פקד אודי פלד, מפקד המשל"ט (מרכז השליטה) הארצי, מסר שהמערך המשטרתי כולל אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה, שנמצאים בצוות המשא ומתן ויכולים לסייע לשוטרים בזמן הטיפול. תוך שלושה חודשים טיפלו ב-20 מקרי איום בהתאבדות והצילו שני גולשים לפחות.
אז מערך ההתרעה קיים ועובד, השאלה היא איך ובשביל מה משתמשים בו. נניח לרגע בצד את שאלת זכותו של אדם לשים קץ לחייו, שכן יש בעצם כתיבת הדברים במדיום פתוח כמו האינטרנט משום קריאה-לעזרה מובלעת, אחרת היה אותו אדם מסתפק בכתיבת פתק וטמינתו במגירה. אבל מה עם זכותו של אדם לנהל את חיי המין שלו, או את זוגיותו, כאוות נפשו, בלי ששוטרים יתדפקו על דלת ביתו? באנגליה אומרים, עשו מה שתעשו, העיקר שלא תעשו את זה ברחוב ותפחידו את הסוסים.
* הבלוג של פט. "דרך חור מנעול של פשפש אטום, מעולמה של שפחה אל זה שבחוץ"
פט היא בלוגרית המכנה את עצמה גם SubFlower, שילוב בין sub (הצד הכנוע ביחסי שליטה) לבין המילה "פרח" באנגלית, שיוצר מילה חדשה, המזכירה חמנית, פרח המעטר את הבלוג שלה. לבלוג היפה שלה קוראים "בעולם של אפחד" (גם אף-אחד, וגם צורת עתיד של "פחד"). היא כותבת:
"לפעמים אני כל כך מפחדת, עד שאני מדמיינת לעצמי שאף אחד לא יכול לראות אותי. ועולם של אפחד יכול להיות גם עולם שלא שייך לאף אחד. עולם הבנוי על עקרון הכאוס. וזה כמובן ממבט עיניי... אני לא מבינה שום דבר. שני העולמות שלי מתקיימים איתי או בלעדיי. האחד - עולם השתיקה, עולם ההתמודדות, העולם שבו אני מחוייבת לשמור בסוד את עצמי. כדי שלא ילעגו, יכעסו או יכאיבו. העולם השני, זה העולם אותו בנה עבורי אדוני. העולם המוגן והברור. הגבולות חדים מאוד, כדי שלא תהיינה טעויות".
"איני גאה להיות שפחה", היא כותבת. אבל היא גם אינה מתביישת בכך. לכן, היא כותבת על זה, בהרחבה, בפרטים, ביופי ובכישרון רב, בבלוג שלה.
מבצע עצום לעיני כל שכני הבניין (מזל שהילדים היו כבר בגן)
ואז, יום אחד, השבוע, הגיעה אליה המשטרה, בעקבות תלונה של מישהו שקרא את הבלוג שלה, כדי להציל אותה - מידי אהובה.
"בכניסה, משני צדדיו של אדוני, ניצבו זוג שוטרים חסונים, גבוהים ויפים כשפניהם הנבונים עטופים בהבעה מבולבלת. הכהה שביניהם ניגש מיד אלי ובהרכנת קול שאל אם הכל בסדר. הנדתי
ובאימייל פרטי סיפרה לי אתמול פט:
"המשטרה הגיעה לביתי כדי להציל אותי מהתעללותו של אדוני בי ולכן חוסר הנעימות שנגרמה הייתה בעיקר כלפיו. הוא קיבל יחס של חשוד. אנחנו הופרדנו. לידו הוצב שוטר. מוכנים לעצור אותו, בחברתם של מד"א ומכבי אש (למקרה והמתעלל האהוב שלי לא יפתח להם את הדלת), השוטרים ביצרו את אדוני והצמיתו אותו למקומו. לו רק ראית את ההפתעה שהייתה על פניהם כאשר דבקתי באדוני ונתליתי בקרבתו. הבלבול שלהם היה כה גלוי לעין שלולא כל המבוכה והפחד שתקף אותי, כל זה היה נראה מגוחך. הם לא בדקו את ורידיי, הם לא חיפשו כלי התאבדות. בזמן שאחד שמר על אדוני, השני ניסה לסחוט ממני את פרטי ההתעללות.
לו הייתי קוראת אני כתבה המספרת על יריב חבוט (מייסד ומנהל בלוגיית "ישראבלוג" - ש.פ.) ועל בחורה אובדנית שלא רצתה להתאבד, אך בכל זאת באו להציל אותה, לא הייתי מתרגזת. ואילו כך אכן היו הדברים, אני הייתי מבינה, ואמש לא הייתי יושבת מול הבלוג כפי שאני יושבת ליד החלון ומביטה בו כפי שאני מביטה ברחוב ותוהה באם מהיום והלאה לספר בו את חיי יהיה שווה ערך ללספר אותם בכיכר העיר, כאשר מאחורי גבי נישא שלט עם כתובתי, שמי ושם משפחתי, מספר תעודת הזהות שלי וגם התאריכים המדוייקים של ימי הנידה. וגרוע מכל, באם כל מילה שתאמר בו לא תשמש מחר עדות נגד אהוביי".
יריב חבוט: "הבלוגרים צריכים להבין שיומן פומבי שונה מיומן אישי"
תגובתו של יריב חבוט, כפי שנמסרה אתמול לבלוגר סבסטיאן, בתשובה לשאלותינו בעניין פט:
"התלונה בדרך כלל נמסרת ע"י קורא קבוע של הבלוג, כך שזה המעגל הראשון שבוחן את הדברים. אין זמן במקרים כאלה לעבור בתגובות, לחפש מי קורא קבוע ולהתחיל לשלוח מיילים ולצפות לתשובות. אם המשטרה הגיעה אליי, אין לי ממילא
אפשרות להפעיל שיקול דעת, אני רק מוסר את הפרטים. אם התלונה הגיעה אליי קודם, אני בוחן את הטקסט ונעזר בייעוץ פסיכולוגי של נענע לפי שיקול דעתי, אבל ברוב המקרים היום אני מעביר את הנושא לשיקול דעתה של המשטרה. היו אמנם הרבה אזעקות שווא בישרא-בלוג במשך השנים, אבל גם היו התאבדויות שאף אחד לא גילה את הסימנים להן בזמן.
אני לא חושב שיש מקום לבדיקה מקדימה מהסוג שאתה מדבר עליו, כי אם מדובר בהתאבדות, הזמן הוא קריטי. קרה שהצלנו בלוגרים בדיוק בזמן, זכורה לי בחורה ששכבה מעולפת בחדר שלה, וההורים שלה היו בחדר אחר ולא ידעו מכלום. נכון, יכולה להיגרם מבוכה לבלוגר אם הוא סתם כתב שטויות, אבל בלוגר צריך לקחת בחשבון שיש לו קוראים ושאיכפת להם ממנו, ושהם עלולים לפנות למשטרה בעניין. כתבתי על זה פעם בבלוג חדשות האתר, אחרי שהיו כמה מקרים ברצף של דורשי צומי שגרמו לי ללילות לבנים. הבלוגרים צריכים להבין שיומן פומבי שונה מיומן אישי, שהוא נתון לפרשנות של הקוראים, שהם צריכים לקחת אחריות על מה שהם כותבים".
* ייתכן שהבלוג של פט יהיה סגור בפני מבקרים
האתר של שרית פרקול
