זעם ותהילה

ב-5.11.1605 ניסה החייל הבריטי הקתולי גאי פוקס (Guy Fawkes) לפוצץ את בנייני הפרלמנט בלונדון בערב פתיחת מושב החורף, במחאה על החוקים הגזעניים שחוקקה הממשלה הבריטית הפרוטסטנטית נגד הקתולים. לו היה מצליח פוקס במשימתו, לא רק בתי הפרלמנט והביג בן היו נהרסים, ולא רק כל חברי הפרלמנט, ראש הממשלה והמלך היו נהרגים. עם כמות חומר הנפץ שנמצאה ברשותו פוקס היה בקלות יכול להחריב חצי לונדון. תפיסתו והוצאתו להורג של פוקס הפכו ליום חג עבור הפרוטסטנטים. הם הציתו מדורות, מאותו יום ובכל שנה ב-5.11, ובראש המדורה העלו באש את דמותו המשופמת של פוקס או של האפיפיור. 400 שנה אחרי, ו"ליל גאי פוקס" עדיין נחגג באנגליה, אבל איש כבר לא זוכר בדיוק למה. עד כדי כך, שגם הקתולים משתתפים בחגיגה. הם לא זוכרים שהמדורות המקוריות נועדו לגנות את מנהיגם הרוחני ואת עמיתם שניסה לנקום את ההסתה נגדם. אכן, את בובת האפיפיור איש כבר לא שורף. כל מה שנותר ממזימתו של גאי פוקס הוא המכתם "ריממבר ריממבר, דה פיפת אוף נובמבר". אך איש למעשה כבר לא זוכר.

עכשיו מגיעים האחים וושאובסקי ועל פניהם מסכה בדמותו של ג'יימס מקטיג, עוזר הבמאי הנאמן שלהם, והופכים את פוקס מנבל לגיבור. מהאיש שכמעט השמיד את לונדון, לדמות שעשויה להושיע אותה. האחים וושאובסקי, שכבר עסקו ב"מטריקס" בלידתו של לוחם חופש המתמרד נגד שלטון פשיסטי הניזון מנתיניו תוך שהוא מזין למוחם דימויי שקר, נוטלים את הרומן הגרפי הבלתי קאנוני של אלן מור, והופכים אותו לסרט הוליוודי מז'ורי. זו כבר אינה חתרנות, זו קריאה פומבית למרד. נסו לדמיין יוצר אמריקאי שלוקח מחבל מתאבד מוסלמי הנלכד בדרכו לפוצץ את הכנסת, ו-400 שנה אחר כך מציג את האיש הזה כהשראה ראויה לחיקוי למהפכה. יהיו שייראו בזה חוצפה, חוסר רגישות, רוויזיוניזם היסטורי, ריאקציונריות מסוכנת. אבל יש כאן ממד נוסף, ממד מיתולוגי, וזה מה שהאחים וושאובסקי מנסים לעשות - באופן ראוי להערכה, גם אם הוא לא אחיד מבחינה מחשבתית - להפריד בין האיש והרעיון. זה נאמר בסרט שוב ושוב: "אנשים מתים, רעיונות לא". על פי הרציונל הזה, מעשהו המקורי של גאי פוקס ראוי לגנאי, אבל הרעיון שמאחוריו - למחות נגד אי צדק משווע - היה מוצדק. העולם שיצר אלן מור בקומיקס, הוא עולם כועס, זועף, ואפל. את הצירוף "V for Victory", הקריאה שהשמיע ווינסטון צ'רצ'יל בימי המלחמה בנאצים, הוא המיר ל"V for Vendetta". ו"ו זה ונדטה. נו"ן זה נקמה.

עלילת "ונדטה" מתרחשת בשנת 2020 (או בשנת "רואים 6/6" בעברית). במשך כ-14 שנה חיה אנגליה תחת שלטון טוטליטרי של מנהיג בשם גאי סטלר, שנראה כמו שילוב בין היטלר ובין בוב גלדוף מ"החומה" של פינק פלויד. סטלר שולט בנתיניו באמצעות פרופגנדה והפחדה, מייצר עבור התושבים אסונות, אויבים ופיגועים כדי לגרום להם לחשוש שללא שלטון חזק ואלים חייהם יוטלו לתוך כאוס.

לתוך המציאות הזאת נכנס מעין גיבור על עטוי מסכת גאי פוקס, הקורא לעצמו וי, ומדבר בחרוזים ובאליטרציות, מפוצץ את בית המשפט הלונדוני ומאיים על הממשלה: בתוך שנה אשלים את מה שפוקס לא הצליח לעשות, לפוצץ את בתי הפרלמנט. "אנשים לא זקוקים לבניינים, הם זקוקים לתקווה", נאמר בסרט. וגם "פיצוץ בניין יכול לשנות את העולם". צמרמורת. וזה בא מסרט הוליוודי, לא צרפתי, הנוצר בתקציב של עשרות מיליוני דולרים חמש שנים אחרי ה-11 בספטמבר. נועז. והרטוריקה ממשיכה: "אפשר להשתמש באלימות למטרות טובות". "ונדטה", רבותיי, הוא סרט יוצא דופן. יפה נפש כשם שהוא חמום מוח. אנרכיסטי בנשמתו, אבל פשיסטי בצורתו. הוא מקדם ערכים של ליברליות, חופש, שוויון, מאבק חברתי, מרד אזרחי, הוא קורא לציבור להטיל ספק בשלטון, לקחת פיקוד על גורלו, לצאת לרחובות. והוא מודיע שבדרך יהיו גם קורבנות (כרגיל הילדים אוכלים אותה).

מכאן, תקראו את "ונדטה" על פי האידיאולוגיה שלכם. אם אתם אנשי ימין, ספק אם תתקוממו נגדו. הרי הסרט אומר שבקומו של משטר פשיסטי טוטליטרי צריך הציבור לבצע מהפכה. מי לא יתמוך בזה. אנשי השמאל יתמקדו פחות בממד המטפורי, ויותר בממד הקונקרטי, ברמיזות שזורק הסרט לעבר ימינו. שלא מדובר בשלטון פשיסטי כלשהו, זה לא מלחמת העיראקים בסדאם חוסיין, אלא בטוטליטריות מערבית שיכולה לצמוח בכל רגע באנגליה או בארצות הברית. או בישראל. ושבמקרה כזה מי שמזוהים כיום כאויבינו - קרי, הטרוריסטים - יהפכו או אז לבני ברית, או לפחות למושאי השראה. זו חתיכת אמירה בעולם הנשלט על ידי ג'ורג' וו. בוש.

מה שכן, הסרט - כדרכן של הפקות ענק - גדוש סתירות פנימיות. הוא קורא לכאוס ולאנרכיה, אבל למעשה מציג עתיד שבו טוטליטריות אחת תוחלף בטוטליטריות אחרת. הפתרון שמציעים האחים וושאובסקי אינו אפוי למשעי. האסתטיקה שהם מציעים אינה אנרכיסטית, היא לחלוטין פשיסטית. אבל אלה הפרכות המקובלות לסרט בקנה מידה גדול הוליוודי, וזה גם שהופך סרט כזה לטקסט כה הרה משמעויות ואופציות לקריאה. דווקא הסתירות, דווקא החורים, דווקא רגעי אי ההסכמה, הם המקומות שבהם הסרט מפסיק להיות סתם מותחן אפל יקר וגדוש אלימות והופך לנושא שיחה. אולי לפתיל שיצית את המהפכה.

ומכיוון שאני חושב ש"ונדטה" הוא אחד הסרטים ההוליוודיים המסעירים, הנועזים והחשובים של העת האחרונה, הצטרפו אליי כאן בשבוע הבא למפגש עם נטלי פורטמן לשיחה על הסרט ועל הקשר בינו ובין חייה ספוגי הטרור בישראל ובניו יורק.

עוד על "ונדטה", וגם על "חיים בין השורות" ועל שני סרטים עם השם "קליק" - ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס"