פרס ישראל לדבורה עומר

הזוכים בפרס ישראל בתחום מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת התשס"ו הם הסופרת דבורה עומר, התזמורת האנדלוסית הישראלית-אשדוד ומר אל (אדולף) שווימר, ממקימי התעשייה האווירית, כך הודיע היום (ה') שר החינוך, התרבות והספורט מאיר שטרית. חבר השופטים כלל את היו"ר פרופ' משה בר-אשר, שלומית כנען וד"ר מאיר צדוק.

"אני מאוד שמחה ונרגשת. זה בהחלט כבוד גדול, ואני כמעט לא יכולה לדבר כרגע בהיגיון", אמרה עומר ל-ynet עם היוודע דבר הזכייה. לאחרונה זכתה עומר גם בפרס שרת החינוך על מכלול יצירתה.

בנימוקי השופטים נכתב: "פרס ישראל מוענק לגב' דבורה עומר על הצלחתה להפוך את העבר הישראלי ציוני למסכת חיה של דמויות מופת ואירועים מסעירים, שיחד בנו את המפעל הציוני האדיר...בפעילותה התמודדה בסוגיית השכחה והמרחק בין המסירות והלהט שליוו את הקמת המדינה לבין השגרה של חיי היום-יום".

דבורה עומר נולדה ב-1932 בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית שאן. כבר כנערה החלה לפרסם מפרי עטה בירחון הנוער "במעלה", שעורכו היה אביה. עם סיום שירותה הצבאי למדה בסמינר אורנים והייתה למורה בקיבוץ. בשנת 1955, בהשראת תלמידיה, החלה לכתוב את "דפי תמר" כמדור קבוע שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים". לגיבורה הספרותית שלה קראה תמר - שם שתמיד קנאה בו.

מאז, יותר מארבעים שנה, כתבה עומר והקדישה את יצירתה לסיפורים, דמויות ופרשיות מהעבר הישראלי הציוני. גיבוריה של עומר הם מהוגי הציונות ומגשימיה: שרה אהרנסון, הרצל, בן גוריון, מניה שוחט, אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב"י, צביה לובטקין, מנחם בגין, יצחק רבין ועוד רבים.

כיום, בגיל 73 היא חיה בכפר מע"ש. נשואה לשמוליק, אם לשלושה וסבתא לשלוש. באמצע שנות התשעים לקתה במחלת לב קשה. קצב כתיבתה הואט אך היא ממשיכה במפעל חייה. לאחרונה הוציאה ספר לגיל הרך בשם "סיפורים לחיתולים".

התזמורת האנדלוסית: בזכות הפיוט

"פרס ישראל מוענק לתזמורת האנדלוסית הישראלית על התרומה שהרימה לחברה הישראלית בהעמדת הפיוט, השירה והמוסיקה האנדלוסית במרכז ההוויה הישראלית", נכתב בנימוקי השופטים, "הצלחתה להפוך את המוסיקה האנדלוסית כחלק מן התרבות הישראלית הנשמעת בארץ ובעולם היא תרומה רבת משמעות. שירת הפיוטים והבקשות שהייתה חבויה בין כתלי בתי הכנסת הולכת ומתפשטת בתוך שכבות רחבות כאחת מצבעי התרבות הישראלית בת זמננו. ראויה לציון הדרך הייחודית שבה משלבת התזמורת עולים חדשים מצפון אפריקה ויוצאי חבר מדינות העמים".

"אנחנו בוודאי מתרגשים ושמחים", אמר מוטי מלכא, מנהל התזמורת  ואחד ממייסדיה ל-ynet, "אנחנו גאים במסע שלנו בו אנחנו מעבירים את הפיוט, המורשת והשירה העברית לקדמת הבמה של המוזיקה הישראלית לטובת כל רבדי העם. אנחנו מאוד שמחים שהשאיפה שלנו למצויינות ולאיכות הוכיחה את עצמה. אם אפשר היה לעשות לפרס הזה העברה, היינו מעבירים בשמחה את הפרס לקהל המנויים והמבקרים שלנו ברחבי הארץ. הקהל הוא זה שבאמת זכה בפרס, הם עשו איתנו דרך ארוכה ומביאים את ההכרה המכובדת של פרס ישראל".

התזמורת האנדלוסית הישראלית פועלת במתכונת של תזמורת מקצועית כבר שלוש-עשרה שנה. לפני כן, פעלה במתכונת שונה כחלק מפעילות המרכז לפיוט ולשירה שהוקם באשדוד ב-1988 ביוזמתם של מוטי מלכא, אלי בן חמו, ד"ר יחיאל לסרי וסאמי אלמגריבי. 

עיריית אשדוד היא המוסד הראשון שתמך תקציבית בתזמורת ומאוחר יותר הצטרף משרד החינוך והתרבות, שהוא היום הגורם התומך העיקרי של התזמורת. כאשר עמדה התזמורת על רגליה היא גייסה נגנים נוספים, חלקם מקרב העולים ממדינות חבר העמים, והחלה לבסס עצמה כתזמורת גדולה ומלאה עם צוות אמנותי קבוע של מנצחים, נגנים ופייטנים המונה למעלה מ-60 מוסיקאים. מאז ועד היום פועלת התזמורת בעיר הולדתה אשדוד, משם היא יוצאת לקונצרטים ברחבי הארץ ובעולם.

שווימר: סמל של מצוינות

"פרס ישראל מוענק למר אל שווימר על חלקו המכריע בהקמת התעשייה האווירית של ישראל", נכתב בנימוקי השופטים, "כצעיר יהודי יוצא ארצות הברית הוא בחר להתגייס לחיזוקה של המולדת החדשה, והפך לסמל של איכות ומצוינות בתעשיית הבטחון הישראלית. התעשייה האווירית בהנהגתו של אל שווימר מאופיינת בקליטת עולים מכלל תפוצות ישראל שהפכו מובילים ברמה בינלאומית והיוו תשתית לחיל האוויר הישראלי. על הגשמת חזונו להפיכת תעשיית המטוסים הישראלית לתעשייה מובילה בתחומי הבטחון בקנה מידה בינלאומי מוענק לו פרס ישראל".

שווימר נולד ב-1917 בניו-יורק, להורים מהגרים ממזרח אירופה. במהלך לימודיו עבד כשוליה של טכנאי מטוסים והמשיך ללימודי אווירונאוטיקה. מאוחר יותר קיבל רישיון טיס מרשות התעופה הפדראלית בארה"ב.

במלחמת העולם השנייה שירת בחיל האוויר האמריקני וקיבל מצבא ארה"ב אות הוקרה על "תושייה ואומץ לב". בסתיו 1947 עזב את עבודתו והתנדב לסייע ל"הגנה" במציאת מטוסים וגיוס טייסים ומכונאים לעזרת המדינה שבדרך. שווימר הקים חברת תעופה, שקנתה מטוסים במחירים מזעריים מעודפי מלחמת העולם השנייה, שיפצה אותם והבריחה אותם מארה"ב לישראל דרך צ'כוסלובקיה. לימים כתב דוד בן גוריון: "רכישת המבצרים המעופפים הייתה מעשה רב. הנכס החשוב ביותר שרכשנו בימים ההם היה אל שווימר..."

במשך זמן ממושך הצליח אל לחמוק משלטונות ארה"ב, אך לבסוף עלו על עקבותיו והוא הוכרז כמבוקש בעוון הברחת מטוסים מארה"ב בניגוד להוראות האמברגו האמריקני למשלוח ציוד לחימה לישראל. שווימר נאלץ להימלט ובשנת 1948 עלה לארץ.

במלחמת השחרור שרת כראש להק אוויר והיה בין מקימי חיל אוויר הישראלי. בשנת 1949, בתום המלחמה, למרות צו המעצר שהוצא נגדו חזר אל לארה"ב. הוא הואשם בבגידה ונשפט בבית הדין הפדרלי של לוס אנג'לס. בחקירתו אמר "אני חושב שמעשיי היו צודקים, לא אתנצל ואני מוכן להישפט על כך". שווימר נקנס וכל זכויות האזרח שלו נשללו לצמיתות. רק כעבור 51 שנים חנן אותו הנשיא קלינטון מבלי שאילץ אותו להתנצל על מעשיו.

לאחר המשפט, ולאחר שנשללו ממנו זכויותיו, הקים שווימר בקליפורניה חברת תעופה לטיסות מזדמנות ומוסך לתיקון ותחזוקת מטוסים. במוסך זה שיפץ ושלח לישראל, הפעם באורח חוקי, 26 מטוסי קרב מסוג "מוסטנג", שעד להגעת הסילונים הראשונים לחיל האוויר היו מטוסי הקרב העיקריים של החיל. 

במלחמת ששת הימים הטיל נשיא צרפת שארל דה-גול אמברגו על משלוח 50 מטוסי מיראז' לישראל. האמברגו חייב פתרונות יצירתיים לייצור המטוסים בארץ. שווימר הצליח לרכוש בדרך עקיפין את תוכניות הייצור של המיראז'ים ואף לייצרם בדגם מתקדם, שהפך ברבות הימים למטוס ה"כפיר" ובעקבותיו תוכנן ויוצר מטוס ה"לביא".

בשנת 1978 סיים אל שווימר את תפקידו כמנהל כללי של התעשייה האווירית. מאז כיהן בשתי קדנציות כיועץ לראש הממשלה בנושאי טכנולוגיה ותעשייה. שווימר עודו פעיל היום בנושא "חוקה לישראל".