לדבר עד מוות

ונפצח ברגע של טריוויה: עד תחילת המאה ה-15, המילה האנגלית Guy שימשה רק כשם. רק אחרי "מזימת אבק השרפה", בה היה מעורב גאי פוקס, הפך שמו הפרטי לכינוי כללי לגבר או לבחור. כך שבכל פעם שמכנים מישהו “Guy”, קוראים לו, למעשה, "טרוריסט".

גאי פוקס היה, כפי הנראה, אחד מהטרוריסטים הראשונים. בגיל 16 המיר את דתו לקתוליות, ושירת בצבא האוסטרי כלוחם נגד הפרוטסטנטים. בשנת 1605 היה פוקס מעורב במזימה לפוצץ את בניין הפרלמנט כדי להרוג את המלך ג'יימס הראשון בשל גישתו האנטי קתולית. פוקס וחבר מרעיו שכרו מרתף מתחת לבית הלורדים, ופוקס, בעזרת הידע הרב שרכש בשימוש בחומרי נפץ בזמן שירותו הצבאי, מילא את המרתף בשישים חביות שהכילו 2.5 טונות של אבקת שריפה. פוקס נתפס, עונה, הודה, נתלה ובותר, בסגנון המיוחד והחינני של אותם הימים, לארבעה חלקים.

ה-5 בנובמבר, היום שבו אמורה היתה לצאת לפועל "מזימת אבק השרפה", הפך לחג בריטי לאומי, הגרסא שלהם לל"ג בעומר, שבו שורפים את צלמיתו של פוקס, מבעירים זיקוקים וחובשים מסיכות בדמותו.

עד כאן להיסטוריה המוקדמת. בין 1982 ל-1985 פרסמו הצמד המבריק אלן מור ("ווטצ'מן") ודיוויד לוייד חוברות קומיקס (או "רומנים גרפיים", אם אתם מתעקשים) שעסקו בפעילויותיו של גיבור מסתורי שפניו מעולם לא נראות – הן מכוסות תדיר במסכת "גאי פוקס" מלגלגת. הגיבור, שידוע רק כ-V, פועל כדי לקעקע את המשטר הכמו נאצי שמשתלט על בריטניה אחרי מלחמת העולם השלישית.

והנה הגענו להווה. אחרי שסיימו לשסות את הישו הבינארי שלהם במכונות בסדרת סרטי "המטריקס", פנו האחים וואשובסקי לעבד את יצירתם של מור ולוייד לתסריט (הבמאי הוא ג'יימס מקטיג). לכאורה, בחירה טבעית ונדושה בגל סרטי הקומיקס ההולך וגואה (סופו של הטרנד עדיין לא נראה באופק), אבל ברובד העמוק יותר, הבחירה ב"ונדטה" נושאת עמה מסר חתרני ברור – סרט שגיבורו הוא טרוריסט טוב שמפוצץ בניינים רבי חשיבות של הממשל הרע הוא לא בדיוק כוס התה של הקהל האמריקאי (או הבריטי) בימי פוסט 11.9 אלו.

עכשיו, כדי שלא תחשבו ש"ונדטה" היא התשובה הוואשובסקית ל"גן עדן עכשיו", כדאי להבהיר שיצירתם של מור ולוייד היא מעיין גרסת קומיקס של "1984" - אם וינסטון סמית היה שם מסיכה ויוצא לתקוע סכינים באח הגדול. השלטון הבריטי שתחתיו חי V הוא שלטון נאצי לכל דבר ועניין. מי ששונה, במקרה הזה הומוסקסואלים, לסביות ומוסלמים, נכלא, מעונה ומוצא להורג. התקשורת לא רק מגויסת, אלא מסונפת ישירות לממשל, בחסות דמגוג טלוויזיוני בעל תוכנית פופולרית נוטפת ארס המחדירה יפה מאוד את הסיסמה "בריטניה מנצחת!" למוחותיהם של ההמונים. יש עוצר, שוטרי חרש שגורמים לאס.אס להיראות כמו חבורה של ילדות בית ספר קתוליות, ועוד ועוד.

מי נגד מי (זהירות, ספויילרים!)

עלילת הסרט עצמו הנה כדלקמן: איווי (נטלי פורטמן) היא נערה ענוגה העובדת ברשות השידור הבריטית. היא יוצאת לפגישה עם הבוס שלה (סטיבן פריי, מה שהופך את הטוויסט הקשור לדמותו לצפוי משהו) לאחר שהעוצר כבר החל, ונעצרת על ידי שני "מצביענים" – המשטרה החשאית החדשה. הם עומדים לכלות בה את זממם, אך לפתע מופיע המושיע – לבוש גלימה, חובש פאה ארוכת שיער ומוסתר מאחורי מסיכת "גאי פוקס". זהו הוגו ווינביג, שעשה מעבר חלק ממלכת דראג, לתוכנת מחשב, למלך האלפים, ועכשיו לגיבורו הפטפטני והנפוח להחריד של "ונדטה".

בעבודת סכינים מדויקת הוא מציל את חייה של הנערה במצוקה, רק כדי ליצור ממנה מקרה לדוגמה של סינדרום שטוקהולם ולגייס אותה למטרותיו, הצודקות, כמובן. בנתיים מכריז האביר במסכה שהוא מתעתד לפוצץ את בניין הפרלמנט בדיוק בעוד שנה, ב-5 בנובמבר, כדי לגרום לציבור להתמרד נגד המשטר הפשיסטי שתחתיו הוא נתון, בהנהגתו של הנציב סאטלר, בהברקת הליהוק של הסרט, ג'ון הארט. הארט, למי שזוכר, גילם את דמותו של וינסטון סמית, גיבורו של "1984", וכעת הוא מגלם כאן את היפוכו המוחלט.

V הוא בחור עסוק. חוץ מלפוצץ בניינים, לאיים איומים, לנאום עד צאת הנשמה, לשטוף לאיווי את המוח, לשלוח מאות אלפי מסכות "גאי פוקס" לתושבי בריטניה, להשתלט על תחנות טלוויזיה ולצפות שוב ושוב בסרט האהוב עליו, "הרוזן ממונטה כריסטו", הוא מוצא זמן גם לבצע את נקמתו האישית באנשים שהפכו אותו למה שהוא מתחת למסכה – אדם ללא פנים, שגופו נשרף כולו. במקרה לגמרי, האנשים שעוללו לו את הדברים האיומים הללו, כלאו אותו ועשו עליו ניסויים רפואיים בניסיון ליצור את הנשק הביולוגי המושלם, הם גם האנשים שיושבים היום בעמדות הכוח העיקריות של הממשל – מנחה הטלוויזיה הדמגוגי, הבישוף, ראש השירותים החשאיים וכמובן, הנציב סאטלר עצמו. כן, כן, V שלנו הוא בחור עסוק מאוד. רדוף להט מהפכני, תחושת נקמה בוערת ואזכורים פשטניים למקורותיו ההיסטוריים – גאי פוקס ואדמונד דאנטס. כי V הוא לא בן לאדן – הוא אוסף אמנות, חובב מוסיקה, מגדל ורדים ומצטט משייקספיר. הוא לוחם חרות, לא טרוריסט, חס וחלילה, וכל האמצעים כשרים, על כן, כדי שיוכל להשיג את מטרתו – הפלתו של המשטר המושחת.

התוצאה, כפי שאולי ניתן היה להסיק מהתיאור הנ"ל, גדושה, מפוטפטת, מבולבלת מבחינה אידיאולוגית ומפושטת עד לזרא. המידה הנדרשת של פיצוצים מרהיבים, כולל זיקוקין הדינור המתחייבים, מסופקת. במקום "זמן הכדור" המפורסם של הוואשבסיקים מ"המטריקס" יש לנו "זמן סכין" חינני, נטלי פורטמן שובת עין (למרות שמזייפת נוראות בכל מה שקשור למבטא בריטי הולם. למה לא לקחו לעזאזל את קירה נייטלי, וזהו?) ואפילו יש מפקח משטרה מצפוני ושוחר צדק בגילומו הנהדר של סטיבן ריאה, אף הוא איש עם עבר בסרט שיש לו נגיעה לנושא ("משחק הדמעות", שם גילם טרוריסט או לוחם חופש, של ה-IRA). מה שאין כאן הוא כל מידה של עידון או סאב-טקסט, שהיו קיימים בכמויות ברומן הגרפי ואפילו ביצירה הראשונה של האחים החביבים עצמם.

האזכורים הספרותיים, האמנותיים וההיסטוריים נדחפים עמוק לגרונינו בכל פריים ופריים, בסיועה של אסטטיקה כה פשיסטית עד שספק אם לני ריפנשטאל היתה מצליחה לייצר טובה ממנה. V לא מפסיק לזיין את השכל לשנייה - כשהוא לא מצטט הוא מדבר רק במילים שמתחילות ב-V, כשהוא לא עושה לא את זה ולא את זה הוא סתם מרעים בקולו ונראה כמו מרסל מרסו בביצוע גרוע של "הנרי החמישי".

פטפטת עכשיו

יכול להיות שהדרישות שלי מוגזמות ממה שצריך היה להיות רק סרט קומיקס, ושיש כאן מקרה חמור של הסטת תשומת הלב ממה שחשוב באמת – פיצוצים, סכינים, אפקטים ונטלי פורטמן, אל דברים זניחים כמו איכויות משחק, עמדה אידיאולוגית מנוסחת ותסריט. אבל "ונדטה" הוא יצירת קומיקס חשובה וחתרנית, שעשויה היתה להפוך גם לסרט חשוב וחתרני. מי שחושב שסרט קומיקס פשוט לא מסוגל לספק את הדברים הללו, מוזמן לצפות שוב ב-X2.

האחים וואשובסקי לא הצליחו להבין או להסביר לצופיהם מי הוא V באמת – האם הוא לוחם חופש או מגלומן המנסה להשית נקמה צודקת אך אישית לחלוטין (כמו במקרה של אדמונד דאנטס) על אלו שעוללו לו עוול? אולי הוא גם וגם – יציר התיאוריות הטוענות שטרוריסטים אינם נולדים אלא הופכים לכאלו בשל העוולות שמעולל להם הממסד שנגדו הם פועלים. אולי הוא אף אחד, אולי הוא כולם, כמו שמנסות הסצינות האחרונות בסרט להבהיר. הבלבול הזה אינו הופך ליצירה מטרידת מחשבה, כפי שהיה הקומיקס, אלא למיש-מש מבולגן וחסר עמוד שדרה רעיוני, שמשתמש באמצעים שהוא מנסה להוקיע, שמדבר את עצמו למוות ולא מצליח לומר שום דבר ברור.

דיוויד לוייד, המאייר, היה מרוצה למדי מהסרט, ובצדק. זוהי יצירה אפלה כדבעי שנראית מצוין. אלן מור, שמאז "ממעמקי הגיהנום" הזוועתי, הבין שהוליווד לא יכולה לעשות צדק עם יצירתו, מצא את "ונדטה" רדוד ומאכזב. ובצדק. אין כאן משל על בן לאדן ועל העולם שאחרי 11.9, אין כאן אמירה מנוסחת על טרור ומקורותיו, אין כאן דיון אמיתי במחיר הנקמה, אין כאן אפילו תסריט טוב או משחק איכותי של ממש. כן יש כאן, כאמור, בעיקר פיצוצים. אם זה מספיק לכם, בבקשה. אותי זה מילא לרגע להט מהפכני אמיתי - הגיע הזמן ללבוש מסיכות של ניאו וללכת לפוצץ לאחים וואשבסקי את האולפנים. אני מבטיחה לצטט את צ'ה גווארה כשאחבר את הפתילים למטען. ויוה לה רבולוסיון!