סימן שאתה צעיר

"תנין פיגוע" של אסף גברון הוא מוצר מתעתע. ולמה מתעתע? משום שאת גברון מנסים למכור לנו ככותב רציני, אחרי הכול הוא תרגם מחדש את הסיפורים של סאלינג'ר, ופרסם שלושה רומנים שזכו לביקורות לא רעות. מתעתע משום שהתחקיר המעמיק והראוי להערכה על המציאות בשטחים הכבושים והמחויבות הפוליטית של הטקסט לעמדות "הנכונות" יוצרת אצל קהלו של גברון אמפטיה מיידית. מתעתע משום שככל שמתקדמים בקריאת "תנין פיגוע"- איזה שם מצוין: קליט, קריר ועדכני כמו "אייס" ו"מובינג",קשה להבין למה בעצם להמשיך ולקרוא את זה.

לקרוא לדברים בשמם

קשה למצוא הצדקה לסיפורו של תנין. הוא ניצל מפיגועים בנס. שוב ושוב הוא נקלע לפיגוע ויוצא ממנו חי, והופך עקב כך ליקיר התקשורת - "תנין פיגועים". וזהו. כל שאר הדברים שקורים לו נראים כאילו נשאבו היישר מחיי דירת השכן שלי מלמעלה. או מלמטה. או מהדירה ממול. ותאמינו לי שלא סתם אני מתעלמת מהם במדרגות. תנין אינו מסוגל לייצר שום תובנה מעניינת על מה שקורה לו וגם מה שקורה לו לוקה לא פעם בחוסר אמינות אפילו בתוך מסגרת הטקסט.

מתווה העלילה השני הוא כבר הרבה יותר מעניין. פהמי משחזר בבית-החולים את החודשים האחרונים בחייו לפני שהתפוצץ. החיים במחנות הפליטים, העוולות של צבא הגנה לישראל מתוארים היטב ומצליחים לייצר תמונה מכאיבה ומתסכלת מבלי לגלוש יותר מדי לתעמולה. ואף על פי כן, הסיטואציה של לוחם פלסטיני השוכב בבית החולים אינה יכולה שלא להזכיר את ספרו של אליאס ח'ורי, "באב אל שמס", וקל להבחין עד כמה הספר הזה מחוויר לעומתו, עד כמה מה שנכנה כאן "שפה קלילה", "יומיומית" וכו' אינו עומד במבחן הספרות ואינו אלא מסווה לכשרון מוגבל (ומי שלא מאמין שיקרא את ספרו החדש של יצחק לאור ויראה מה ניתן לעשות בשפה שאינה מתיפייפת).

מוזר לחשוב שאחת ההאשמות הסנסציוניות שהועלו כלפי ברכט היתה שכתב את מחזותיו בעזרתם של אחרים ולא נתן להם קרדיט. ברשימות התודות שהחלו למלא לאחרונה את ספרי המקור של כותבים צעירים מתגלה מגמה הפוכה שמפרקת באופן סופי את הפנטזיה על היוצר המיוסר המתבודד בחדרו ומוציא תחת ידו יצירת מופת. ומדוע אני נדרשת לזה? מפני שבסוף הספר מודה גברון לפרופסור יגאל שוורץ, עורך הספר, על החילוץ. קורא תם עשוי לתהות באיזה חילוץ מדובר, אולם בהתחשב בתוצאה השאלה הזו אינה מעניינת. מה שכן מעניין הוא מדוע ראש החוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון נחלץ לעזרתו של סופר בינוני כל כך וטורח לגמור עליו את ההלל בכריכה האחורית של הספר. כמה עצובה בעיני נהייתם העיוורת של המבוגרים אחרי הצעירים (וראו את אהרון שבתאי וחברי "מעיין").