מפלגה כתחנת אוטובוס

היה זה הסופר עמוס עוז שאמר פעם, שיותר משהוא רואה במפלגה בית - הוא רואה בה תחנת אוטובוס. רוצה לומר, כל עוד המקום נכון ומתאים לי - אני שם. וכשאני חש שמיציתי את התחנה הנוכחית, אני נוסע ממנה לאחרת. בגדול, אבחנתו של עוז חכמה ונכונה. מפלגה באמת איננה בהכרח בית פוליטי לכל החיים. המציאות משתנה, האדם משתנה, כך גם האידיאות והההשקפות. מה שנכון ועדכני היום יכול להיות אנכרוניסטי ופתטי מחר. אלא שבבחירות האחרונות היו רבים מדי שלקחו את נוסחתו של עוז רחוק מדי, קל מדי וזול מדי.

מפלגה איננה בית-לתמיד ובכל מחיר, אבל היא גם לא בדיוק תחנת אוטובוס לכל דבר. אדם בוחר בה, מתחבר ומשתייך אליה כי היא עונה לעיקר השקפותיו ואמונותיו. היפרדות ומעבר ממנה, מן הראוי שילוּוו בנימוקים מוצקים, משכנעים ואמינים. קשה לומר שאלה אפיינו את נחשולי הנדידה של הבחירות האחרונות.

רבים מדי נחשפו כבעלי עמוד שדרה פוליטי ואידיאי גמיש מדי, מניפולטיבי להפליא ואפילו רופס. מחיר הכרטיס ששילמו במעבר מתחנה לתחנה היה זול ומבזה. אנשים נאחזו להצדקתם - כל אחד בדרכו - באילוסטרציה של עוז, אבל ספק אם האיש היה היה חוזר על נוסחתו מאז, אילו ידע לאלו מעשים מגונים היא תשמש כסוּת בעתיד. הוא עצמו, מכל מקום, הכריז בפומבי שיתן קולו למפלגה בה תמך שנים רבות (מרצ), ואפילו היו לו סיבות לחשוב שמידת התמיכה בה והפופולריות שלה נחלשו. אבל עוז, כך נדמה, היה אחד ממעטים. הטרנד הרווח היה להציג כל דבקות בהשקפה עקרונית ומוצקה כלא-רלוונטית, לא כדאית ואנכרוניסטית. האופורטוניזם במֵרעוֹ חגג, אינטרסים מכל הסוגים והגוונים נחשפו לאור היום ללא בושה, הציניות העפילה אל גבהים של שיאים חדשים.

דן שביט, סופר ופובליציסט