עמיר, ירקת לי בפנים

במהלך מערכת הבחירות אמרת פעם אחר פעם שאתה אידיאולוג, שאתה רוצה להנהיג את המדינה מתוך אמונה שאתה יודע מה טוב עבור אזרחיה. האמנתי לך. האמנתי לך כשדיברת על העלאת הנושא החברתי לסדר היום, מהלך שאני עדיין סבורה ששינה את השיח הפוליטי בישראל. האמנתי שאתה פוליטיקאי מזן אחר - הזן שלא רודף שררה וכוח אלא מובל על-ידי רעיון, הזן שגם ביום שאחרי הבחירות יישאר נאמן לבוחריו וימשיך, בניגוד לרבים אחרים, בדרך שהביאה אנשים להצביע עבורו.

אולי אני נאיבית, אבל חשבתי שכל אלו שלא לוקחים אותך ברצינות, שרואים בך קוריוז ותו לו, הם אנשים שהציניות גברה עליהם וכבר אין הם יכולים לזהות אידיאולוג אמיתי גם אם יתחבו אותו מול פרצופם. במחי הצהרה אחת, שספק אם יש לך כלל כוונה לממשה, הצלחת לנפץ את כל התדמית הזו. כנראה שזו באמת הייתה רק תדמית.

קואליציה עם מפלגות הימין? מכל הדברים שיכולת להעלות על הדעת, דווקא קואליציה עם הימין? מה קרה למשא ומתן עם הפלסטינים? לחיזוק הגורמים המתונים ברשות? לפינוי חד-צדדי בהיעדר ברירה אחרת? מה קרה להגדלת שכר המינימום, במקום הגדלת כיסיהן של המפלגות החרדיות? הוכחת שגם לך אין גבולות במשחק הכיסאות, זה המכונה משא ומתן קואליציוני.

במקרה הטוב, העלית את הרעיון בניסיון לצבור עוד כוח באותו משא ומתן. במקרה הרע, באמת ובתמים שקלת ליישמו, אם

 רק יתאפשר הדבר. כך או כך, מדובר בקואליציה עם מפלגות שהקשר בין עמדותיהן ומצען לבין הסיבות שהביאו את רוב בוחריך לשים "אמת" בקלפי קלוש למדי, או יותר נכון לא קיים.  רעיון העיוועים הזה, בין אם הוא בר מימוש או לא, סותר את כל מה שאתה מייצג בעיניי, ואם אני לא טועה, גם בעיני רבים מקרב ציבור הבוחרים של העבודה. אנחנו האמנו ואתה ירקת לנו בפרצוף - אין דרך פשוטה יותר לומר זאת. הביקורת שמתחו עליך עמיתיך היא האנדרסטייטמנט של השנה.  

לא קל לי להתבדות. במשך חודשים ניסיתי לשכנע את חבריי, להסביר שזוהי השעה לבחור באידיאולוגיה אמיתית על-פני הפוליטיקה המושחתת, להעדיף את האג'נדה החברתית על-פני הגנרלים המציפים את המערכת הפוליטית, לתת את קולנו למישהו שהוא לא עוד פוליטיקאי שכל מעייניו נתונים לטובתו האישית - השכר, ההטבות ורכב השרד.

אני מודה, התרגשתי כשעמדתי מאחורי הפרגוד ביום הבחירות. הרגשתי שאלו בחירות גורליות, ושליום אחד יש לי, האזרחית הקטנה, השפעה על עתידי. אני בחרתי בך, ובניגוד לרבים ממכריי, אפילו לא עשיתי זאת כברירת מחדל. לא אמרתי שאני רוצה את קדימה ומחזקת את העבודה כי ממילא הבחירות הוכרעו. לא אמרתי שקשה לי להצביע למנהיג קצת אחר, כן - למרוקאי. להיפך: קיוויתי בכל ליבי שיהיה מהפך, רציתי שעמיר פרץ יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. ראש הממשלה הבא שלי.

חשבתי שאתה ראוי, שסדר העדיפויות שלך נכון. האמנתי שתילחם למען פתרון בהידברות עם הפלסטינים ותעצור את ההידרדרות שלנו במדרון הקפיטליזם ההרסני. האמנתי, קיוויתי, שאתה לא עוד פוליטיקאי. כעת מתברר שבשביל עמדת מיקוח קצת יותר טובה במשא ומתן, אתה מוכן לעשות הכל. מתברר שאתה לא פחות ציני מכל אלה שסירבו להאמין שאתה אידיאולוג אמיתי.

פייר, אני מאוכזבת.

איה בן עמוס כותבת ועורכת ב-ynet