ובלבד שלא נדע על הזוועה

היה עם שבשמו, בתוכו ובסביבתו ביצעו צבאו המהולל ושאר זרועות הביטחון, החשאיות והפחות חשאיות, פעולות זוועה ברבריות. והעם טען "לא ידענו", גם כשלקחו שלל ופלשו לאדמה לא להם. התעמולה-הסברה הממשלתית עזרה מאוד לא לדעת. "הפעולות הן צורך קיומי", טענו, "האויב מסוכן", "צבאנו טהור והכי מוסרי בעולם", "המולדת דורשת ואנחנו פטריוטים ולכן יש לקבל הכל בהבנה אם לא באהבה", והמשיכו לשיר שירי מולדת וליהנות מהביזה. 

יום אחד באה ההתפכחות לעם "שלא ידע" ולעולם כולו שידע במאוחר, ונגלתה לעין כל הזוועה. מאז, הזכות-לדעת ואף החובה לדווח הפכו לאחת מאושיות החברה המודרנית. שום פטריוטיזם אינו מצדיק העלמת אמת, שום בושה אינה מצדיקה הכחשת עובדות, שום חרפה לא מצדיקה שרשויות שלטון ימנעו פרסום מעשים שאסור שייעשו. אלא שלא כך במקומותינו. בארץ הכבושה, הגזולה, המעונה, המורעבת, הנשלטת על-ידינו מזה 39 שנים, מתרחשים מעשים בלתי אנושיים על-ידי אחינו בני-ישראל וצבאנו המהולל. אך בשם הפטריוטיזם, בשם "אנחנו תמיד צודקים" ו"תמיד קורבן", מספרים שכל המחסומים, כל עקירות העצים והריסות הבתים, הפיכת הערים והכפרים למחנות מעצר - כל זה "למען קיומנו". והכל נעשה כמובן כדין וביושר ובמסירות על-ידי צבאנו המהולל מכוח סמכותו של שר ביטחון (שקשה מאוד-מאוד לכנותו מהולל).

יש בינינו אזרחים הזוכרים שאסור לא לדעת, שחובה עלינו לחדול להיות בת-יענה ולהתחבא מאחורי "לא ידעתי". וכדי למנוע את ה"לא ידענו" באמצעים דלים ובמסירות אין קץ הוכנה תערוכת צילומים, צנועה ביחס למתחולל בשטחים, המציגה את אשר קורה במחסומים. נשות "מחסום ווטש", העושות מלאכתן מכוח מצפונן ומקדישות ימים רבים להקטנת הנזק והחרפה והעינויים המבישים של אוכלוסיה אזרחית, הכינו התערוכה ומנסות לנייד אותה ברחבי הארץ. זו הגיעה גם לבאר-שבע. אף שבמקומות רבים מסרבים להראות את התמונות (כדי לא להרגיז את מנוחת המסרבים לדעת), בבאר-שבע ניתנה הסכמה להציגן באולם "מרכז המורים". הממונה על האולם ואף סגן ראש העיר אישרו זאת חודשיים קודם לכן. אך בשבוע שעבר באה אישה וצרחה שלא תיתן לתערוכה להתקיים. כנראה הייתה זו אם שכולה, שבעיניה, הערבים הם בני-שטן שחובה לחסלם. מיד למחרת נתן ראש העיר טרנר הוראת מפקד וציווה לאסור את התערוכה.

פורום "חוג הורים - משפחות שכולות למען שלום" הפציר בטרנר לשנות את החלטתו. "כואב לנו מאוד שאתה מונע צורת ביטוי ראויה, שכל כוונתה לצמצם את הסבל ולקצר את ימי הסכסוך", כתבו לו. אף פנייה לבית-המשפט בעיר נעשתה, אך השופט לא אמר "כן", גם לא אמר "לא"; הוא מצא בפלפוליו מוצא והפנה את הפונים למועצת העיר. חופש הביטוי והזכות לדעת, גם אם האינפורמציה אינה מחניפה, אינם מעוגנים אצלנו עדיין בתודעת הציבור או השופטים. ובכן, עדיין מותר בישראל לתת יד חופשית לצבאנו המהולל, לרמטכ"ל המפציץ משמיים ולשר ביטחון השש תמיד לחסל, להדק, להרעיב, לסגור ועוד ועוד מעשי תושייה. ואילו לציבור תמיד ניתנת הזכות לומר "לא ידענו". מדוע אפוא נלין על טרנר ועל שופט הממלא תפקידו בדרך "שביל הזהב"?