כולם מניאקים

האם עם "האיש שבפנים" למד ספייק לי לקח? אני מקווה שכן. אחרי שנים בהן יצר סרטים שתמיד היו גדושים ברהבתנות ויזואלית (לפעמים לטובה, לפעמים לרעה) ושהיכו בראש הצופה עם נבוט של מסרים, הוא התחיל להתאזן. הסרט הקודם שלו שהוצג בארץ, "השעה ה-25", היה התחלה. עדייו מניפסט חברתי-פוליטי, אבל כזה שמאזן באופן מושלם בין עמדותיו ובין הטיפול הרגשי שלו בסיטואציה קורעת לב. עם "האיש שבפנים" היוצרות התהפכו. זהו, לכאורה, ספייק לייט. הבמאי הלוחמני עושה סרט ז'אנר מבדר, מותחן שודים העונה על כל חוקי הוליווד. אבל רק לכאורה. בפועל, זהו סרט שנון ורב מסר, לא פחות חברתי מסרטיו האחרים, אלא שהוא החליף את המינונים. האג'נדה מסתתרת מאחורי העלילה הקצבית. כל כך מסתתרת, אגב, שקל להחמיץ אותה. ואם בסרטיו הקודמים ספייק לי קרא לאקטיביזם, הפעם הוא מרים ידיים. סרטו הוא תמרור אזהרה אנושי, אבל נטול הוראות פעולה.

על פניו זהו מותחן שודים רגיל לחלוטין. בתוך הבנק מתבצר שודד סופר-מתוחכם, מחוץ לבנק ניצב מנהל משא ומתן משטרתי מהיר לשון. האחד מנסה לשטות בשני. למרות שפה ושם לי דוחף את המניירות הסגנוניות שלו, ושובר גם את רצף הזמן (בהחלטה משונה ולא עקבית, שנראה שנולדה בחדר העריכה ולא בתסריט), אם היו אומרים לכם שאת הסרט ביים במאי קליפים טירון, ספק אם הייתם שמים לב לכך.

אלא שספייק לי מספיק אמיץ כיוצר לא רק לשבור את הרצף העלילתי הסוחף, אלא כדי להגיד משהו על העולם בו אנחנו חיים. בין שני גיבורי הסרט מתייצבת גיבורה שלישית (ג'ודי פוסטר) עם אג'נדה לא ברורה. מרגע שהיא בתמונה הסרט מפסיק להיות סיפור שנון על שוד הבנק המושלם והופך למטאפורה. אם קלייב אואן (השודד) ודנזל וושינגטון (השוטר) הם כמעט בבואות מראה זה של זה, אנשים קטנים שמנסים לשרוד בעולם בזכות יוזמה, חוצפה, עצבים, אומץ ונטייה להתעלם מהחוק כשזה נוח להם, מגיעה דמותה של פוסטר ומייצגת ישות בעל כוח בלתי מוגבל. הייתי אומר שהיא נציגת הממסד, אבל זה גבוה אף יותר מזה. היא מייצגת את האינטרסים של אלה שאומרים לממסד מה לעשות. היא זו שמניעה את הדברים. היא הזרוע השופטת, המחוקקת והמבצעת באדם אחד. ברצותה, כל הפשעים המבוצעים בסרט - מגזענות ועד נאציזם, מגניבה קטנה ועד שוד גדול - פשוט מתנדפים. וזה המסר הפסימי והדו-ראשי של לי: כולנו פושעים, כולנו גנבים, כולנו מניאקים, כולנו שקרנים, כולנו גזעניים. לשם הידרדרנו, זה מה שהחיים דורשים מאיתנו כדי לשרוד. אבל כל הפשעים הקטנים שלנו מולבנים מול פשעי הענק של הממסד הכלכלי. שוד הבנק, בקונטקסט כזה, נראה לפתע כמו מצווה, כמו פעולת מחאה מוצדקת ונטולת קורבנות חפים מפשע.

אבל ג'יגסו הוא רוצח פסיכופת עם אג'נדה חברתית. הוא כולא ומענה רק את אלה שמגיע להם עונש. הוא סוג של מלאך נקמה. מי שמוצא את מותו בבית המטבחיים שלו, מת כי הגיע לו. מי שמצליח לצאת משם בחיים, מצולק ומדמם, למד שיעור על החיים ויצא מהחוויה אדם טוב יותר, גם אם במצב טראומטי. זו לפחות השקפת עולמו המעוותת. הוא יכניס לשם בחורה מכורה לסמים, כדי שתלמד להעריך את החיים שהיא מבזבזת. יכניס לשם רופא בעל תסביך אלוהים, כדי שילמד ענווה ויחווה איך זה להיות נתון לחסדיו של אחר.

מצד אחד, "המסור 2" משדרג את המצע עליו הושתת הסרט הראשון. זה כעת מין "קיוב" פוגש את "מבוך הקריסטל" (מסדרות הריאליטי הראשונות באנגליה): חבורת חטופים, לכל אחד כתם פלילי, וכולם צריכים להיחלץ מבית גדוש מלכודות לפני שגז עצבים יהרוג אותם. ובמקביל, שוטר (שבנו אחד החטופים) מנסה למצוא אותם ולשחרר אותם בזמן. "המסור 2" הוא מאותם סרטים רעים-טובים. הוא מלוהק נורא, משוחק איום ונורא והוא גדוש שטיקים מעצבנים בעריכה, שמנסים לשוות לסרט מראה קליפי עצבני, ובפועל סתם מרגיזים את הרשתית. אבל הסרט הזה עובד. לא רק כי הוא מפלצתי בהפחדות ובזוועות האלימות שלו, אלא כי הוא מצליח לתעתע היטב בגיבוריו ובצופיו, ולהציע הברקה קולנועית מחוכמת לקראת סיום. הסרט, בנוסף לכל ניסיונותיו הפשיסטיים לטאטא את החלאות מהרחובות על ידי כליאתם במין מחנה ריכוז אינטראקטיבי, עוסק גם במדיום הקולנועי עצמו וביכולת שלו לתעתע בצופיו ולשבש לנו את מושגי הזמן שלנו, כמו גם לגרום לנו לבלבל בין טובים ורעים.

עוד ב"סינמסקופ": על "אינסטינקט בסיסי 2", "מחבואים" ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"