פחד ותיעוב בפריז

"מחבואים", סרטו החדש והנפלא של מיכאל הנקה האוסטרי, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן אשתקד, נפתח בשוט ארוך וסטטי, שבו ממוקמת המצלמה במרחק מה מחזיתו של בית פריזאי מן השורה. שום דבר החורג מן השגרה לא מתרחש שם, אל מול המצלמה. אלא שמקץ דקות ספורות – כתוביות הקרדיט הולכות ונפרשות בינתיים על פני השוט – מתעוותת התמונה, כאילו יד נעלמה מריצה אותה במהירות קדימה. מתברר, שהמצולם לא היה אלא קלטת וידאו שבה צופים בני הזוג המתגוררים, יחד עם בנם בן העשרה, בבית הנראה בתמונה. אין להם כל מושג מי צילם את ביתם, ובעיקר למה, אבל השוט הנייח הזה, שבמהלכו מיטשטשים הגבולות בין "חוץ" ל"פנים", מנסח בעוצמה את נושאו של הסרט – הקשר שבין מבט לאשמה.

מדובר במותחן. בעקבות הקלטת שתוכנה תואר לעיל, מגיעות אל בית הזוג – הוא (דניאל אוטיי), מנחה תוכנית בענייני ספרות נוסח ברנאר פיבו, והיא (ז'ולייט בינוש) העובדת במו"לות – קלטות אנונימיות נוספות בעלות אופי דומה. תחושה של איום הולכת ומחלחלת אל שגרת הקיום הבורגני; אבל אם מתייחסים אל "מחבואים" בכלים של סרט מתח – מי עשה, ולמה – סביר להניח שיוצאים מהאולם מתוסכלים. סרטו של הנקה לא מיועד לצופים (ומה לעשות, גם למבקרים) שטחיים, המצפים שהחידה תגיע בסוף אל פתרונה (אותם צופים ומבקרים ודאי יטענו גם ש”הציפורים” ההיצ'קוקי הוא סרט פגום משום שהוא לא מספק, בסופו של דבר, הסבר למתקפותיהם הקטלניות של בעלי הכנף, ולמעשה אין בו סוף בכלל). מספיק לדעת שמישהו – ממש כמו ב"כביש אבוד" של דיוויד לינץ', שישנה בו סיטואציה דומה – רוצה שבני הזוג ידעו שצופים בהם.

ומה שמטריד פי כמה: אנו, הצופים, חולקים את נקודת המבט של אותה "נוכחות-נעדרת", ובכך כמו הופכים שותפים לכוחו המאיים. חלק מכוחו של הסרט נובע מהאופן הזה, שבו הוא מדגיש את קיומו ההרסני של מבט נטול מקור, מופשט, חבוי, בדיוק כמו האשמה שהוא מעיד עליה, שגם היא מודחקת מתחת לרקמת החיים האידילית של התא המשפחתי הבורגני. זהו המבט המייסר, המאשים, מבטם של האשמה שדוכאה, של מצפונו של הגבר הלבן, של בן המערב ויחסו רווי השנאה והפחד כלפי העולם השלישי המדוכא ונציגיו המוסלמים.

הישגו הגדול באמת של "מחבואים" (התרגום המילולי הוא "חבוי" או "נסתר", והוא הולם יותר את נושאו וכוונותיו של הסרט), טמון ביכולתו של הנקה להפוך את הדיון התאורטי והאקטואלי-מתמיד הזה למותחן אינטלקטואלי חריף וסוחף. מבלי לחשוף יותר מדי, החיפוש אחר מקורן של הקלטות המסתוריות מוביל את הדמות שמגלם אוטיי לימי ילדותו ואל רגש אשמה שהוא גורר מאז, כמו גם למפגש טעון עם בן מהגרים צפון אפריקאי. "מחבואים" יוצר קורלציה מרתקת בין רגש האשמה הפרטי לבין רגש אשמה קולקטיבי באופן שבו הוא מעורר את הזיכרון הלאומי המודחק של ליל 17 באוקטובר 1961, "הלילה השחור", שבו נטבחו למעלה מ-200 מפגינים אלג'יראים בפריז בידי אנשיו של מפקד המשטרה העירונית, מוריס פאפון, ששנים מאוחר יותר נשפט על ביצוע פשעים כנגד האנושות בעת ששימש כמושל מחוז בימי מלחמת העולם השנייה.

הנקה, שב-2001 זכה בשלושה פרסים בפסטיבל קאן על סרטו "המורה לפסנתר", הופך את הסיפור הפרטי, הקונקרטי, לאלגוריה מתוחכמת על האיסלמופוביה השוטפת עתה את המערב, על האיום והחרדה שחש המערב השאנן והשבע, ועל רגשות ההכחשה והאשמה המאיימות על יציבותו. זהו סרט על הרגע שבו המוכר – חזית הבית, שגרת הרחוב – הופך למאיים, והמודחק הופך למבט, כלומר לכוח, שמושאו הוא "הבית", כלומר הקולוניאליסט הלבן המדכא. ומה שמסמל את "המערב" בסרט הם הספרים. עשרות, לא – מאות, ספרים המונחים על מדפים עמוסים מהמסד עד הטפחות בביתם של בני הזוג – ביטוי לאותה חזות תרבותית-בורגנית שאינה אלא כיסוי לרגש אשמה עתיק ונורא.

"מחבואים", אם כן, הוא סרט שעניינו מבטים. נכון יותר – ההיסטוריה של המבט בקולנוע. בערמומיותו כי רבה הוא מעמיד את הצופה עצמו לכאורה בעמדה של כוח – הוא שותף למבט ולמימד של שליטה, ידע, הנאה ומציצנות הגלום בו (וזו הלוא מהותו של המבט בקולנוע כפי שנוסחה בשלל כתבים תאורטיים שעסקו בסוגיה מאז שנות ה-70) – אך בה בעת הוא, הצופה, גם מוצא עצמו מופלל על ידי המבט הזה, שנשלח חזרה אליו, הופך אותו למושאו, ובכך כמו מטשטש בין הצופה לנצפה. התוצאה, גם למי שמתקשה לעקוב אחר מערכת המבטים המסועפת שטווה הסרט (שמזמין יותר מצפיה אחת), היא לא פחות מיצירת מופת!