מה לקרוא באביב?

ספר עב כרס על דרקולה המקורי, כנופיית פושעים אהובה, רומן מינורי של נאיפול, ביוגרפיה של רמברנדט, מותחן על וירוסים ועוד. אריאנה מלמד על ספרים מומלצים לאביב

קצת מוצנעים, לא בדיוק רבי מכר, לא מחכים לכם בדרך לקופה ב"סטימצקי", אבל בהחלט ראויים, זה כבריחה ממוקדת ממציאות החג, זה כחומר לעוד מחשבה, ואחרים – סתם בגלל הכיף הטהור. הנה עשרה ספרים אביביים, כולם ראו אור בחודשים האחרונים וכולם מתחננים על תשומת לבכם בחג.

"ההיסטוריונית": מסע אל לב הרשע

ב"ההיסטוריונית", ספר שנועד למי שצלחו בשלום את מפעלות דן בראון ורוצים עוד, תפגשו את ולאד צפש, הלא הוא דרקולה המקורי, נסיך מסדר הדרקונים, האיש שהפך לאגדת-ערפד בזכותו של הסופר בראם סטוקר. לפני כן הכירו אותו בעיקר כנסיך פאודלי וולאכי שלחם בעוז בתורכים, וכשהזדמן לו, גם שיפד כמה מהם על סיחים מעצי ליבנה מחודדים. מכאן "צפש", המשפד.

כל רומן רומנטי פסבדו-היסטורי מתחיל בעצם בשאלה, מה היה אילו. ובכן, מה היה אילו דרקולה באמת היה ערפד שלא יכול לו? צפויים מקרי מוות, כמובן. צפויות טירות ערפיליות, גנזכים מאובקים, מנזרים אוצרי-מסורות ארוכות ואניגמטיות, קברים עלומים וסרקופגים בקריפטות, סודות וחידות, מגיפות ומלחמות, שיטוט על פני אירופה בתקופה העותומנית וגם בימינו, היתקלויות עם חברים באגודות סתר, פענוחה של תעלומה משפחתית טרגית, קצת צפנים והרבה, הרבה אווירה גותית אפלה ומפחידה. עם נרות, עששיות וצללים קודרים, כמובן.

המספרת, רק בת שש עשרה בראשית הדברים, נתקלת לגמרי במקרה בחבילת מכתבים ומסמכים שאביה כתב ל"יורשי חסר המזל". לכמה מן הדמויות האחרות בספר – למשל לאמה המתה של המספרת – יש נטייה מדאיגה לכתוב אגרות מהבילות וקצת היסטריות לדורות הבאים, אבל הטריק המשומש הזה מזין היטב את תחילתה של העלילה, המבקשת להוציאנו למסע אל לב הרשע האנושי (בגרסת טרנסילבניה). יש שתי אפשרויות ליהנות מן הספר: לקחת אותו ברצינות ולהצטמרר כרצונה של המחברת, או להתייחס אליו כאל פרודיה ארוכה שחיציה מכוונים כלפי מי שמצטמררים. בשני המקרים, כדאי להתחיל רק אחרי מניין עשרת המכות – כי דם (באגדות, ככתמים מסתוריים על התקרה וכמשקה מועדף על גיבורנו החי-המת) הוא מוטיב מרכזי בעלילה.

"ההיסטוריונית", אליזבת קוסטובה. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן, 577 עמודים

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי": חינני ומשובב

ב-11 בנובמבר 1880, בבית כלא במלבורן, אוסטרליה, מסר נד קלי את נפשו לבוראו על חבל התליה – ובאותו רגע החלה לפרוח תעשייה אוסטרלית מגוונת של אגדות, סיפורים, שירים, ועדות-חקירה, מחקרים, מחזות ורומנים על אודות "כנופיית נד קלי". פיטר קרי ("אוסקר ולוסינדה"), זכה בשנית בפרס "בוקר" האנגלי בשל "הסיפור האמיתי של כנופיית קלי". הספר הזה מעניק קול לגיבור: הוא נחזה להיות אסופת וידויים כתובים של קלי עצמו, ועיקר חיוניותו נובע מן הלשון – עממית ונמלצת, חסודה ומלוכלכת בערבובייה חיננית ומשובבת, שמקפיצה את נד מן הדפים, ומדברת גם אל לבו של מי ששומע לראשונה על הכנופיה דווקא מפיו.

עד היום לא נרגעו באוסטרליה מעלילותיהם של בני קלי וחבריהם. הם היו צאצאים של אסיר אירי שהוגלה מטיפררי לואן דימנ'ס לנד, ולא היתה להם דעה טובה מדי, או סבלנות, לשלטונות החוק. מלכתחילה סומנו כאירים חמי מזג וחובבי סקנדלים, אבל כשהחלה שרשרת הגניבות, מעשי השוד היצירתיים וההיתקלויות הקטלניות עם המשטרה, כל אוסטרליה המהוגנת נהנתה לפחד מפניהם. אוסטרליה הפחות-מהוגנת, המרדנית והעיקשת, הפכה אותם לגיבורי תרבות. בשיא מעלליה של הכנופיה, היו לה אלפי אוהדים שראו בה תופעה רובין-הודית, מחתרת פוליטית ונושאת דגלם של העניים המדוכאים ביבשת החדשה. אחר כך, אחרי מותו של נד, נותרו האגדות – והמחלוקות.

נד קלי של פיטר קרי הוא אחד הדמויות היותר-צבעוניות שתפגשו בין דפי ספר, וסביבו תמצאו שוטרים וגנבי-סוסים, זונות טובות לב ואקדוחנים פחדנים, מנוולים גמורים מטעם השלטונות ואנשים קשי-יום שלרגע אחד בחייהם, קיומה של הכנופייה הפיח בהם תקווה. קרי מעניק לגיבורו יכולת תיאור מדהימה, אירוניה שהחיים השחיזו אותה עד דק ועצב טראגי שהלשון הססגונית מתייחסת אליו בהמעטה ובביטול. בסוף עוד תתאהבו בו. אם סופר מצליח לגרום לכם לצאת מעורכם ולהזדהות עם רוצח, סימן שהצליח במשימתו. תרגומו של אמיר צוקרמן מתמודד בגבורה עם הבלתי-אפשרי: העברת עגה תקופתית כתובה, שאין לה כל מקבילה אותנטית בעברית, למשהו מאוד קריא וקולח.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי", פיטר קרי, מאנגלית: אמיר צוקרמן, עם עובד, 448 עמודים.

"הנשק: אזמל": מאבק הירואי

"אולי בגלל שאנחנו עם כזה קטן, העולם בחוץ אינו יודע מי אנחנו...רציתי שקוראיי יראו בנו בני אדם עם היכולת לחוש אהבה, כעס וצער...כמו כל אחד אחר אנחנו רוצים לחיות בחירות". לא, אלה לא שורות מתוך נאומו של הזוכה ב"השגריר". אלה משפטים מתוך ההקדמה של "הנשק: איזמל", סיפורו של חסן באייב, רופא צ'צ'ני גולה שחי כעת, אחרי שתי מלחמות והמון זוועות, בארצות הברית.

אביב 1995. הצבא הרוסי מכתר את גרוזני, צ'צ'ניה, ואת הכפרים הסמוכים. כשהחיילים יוצאים ועובדי הצלב האדום נכנסים, מלווה אותם חסן באייב, ועד היום הוא מהסס אם לכתוב על הזוועות שראה,מחשש שיחשבו כי הוא מגזים. ובכן, זה נראה כך: "עשרות גופות חרוכות של נשים וילדים היו מוטלות בחצר המסגד....משאיות של גופות ערומות זו על גבי זו עברו ברחובות בדרכן לבית הקברות...עברתי על פני נגמ"ש רוסי...ולזוועתי ראיתי גולגולת אדם תלויה בחיזתו. העצמות היו לבנות: מישהו ודאי הרתיח את הגולגולת כדי להסיר את הבשר".

צ'צ'ניה מגיעה לכותרות רק כאשר הפנאטים שבין בניה טובחים באחרים. אבל בין בניה יש גם קורבנות, והם חלק מסיפורו של עם נרדף: ההקדשה בספר מונה שמות של עיתונאים, רופאים ואחיות שנרצחו במלחמות מיותרות לגמרי, אבל מטרתו הראשונה של באייב – "רציתי שהעולם יידע שמלחמה היא דבר שטני, והחפים מפשע הם קורבנותיו" – לא תושג. העולם לא יידע ולא ילמד, אבל אולי יהיו בינינו כמה קוראים שירצו להכיר מעט את הצ'צ'נים.

סיפורו של באייב מתחיל באלחאן קלעה, כפר סמוך לגרוזני, לשם שבו הוריו אחרי שסטלין הגלה את כל העם לקזחסטן, קירגיסטאן וסיביר. זה אירע ב-1944, כשעם שלם הוטען על רכבות משא ונידון לגוויעה בתוך קרונות בקר. כמה מתו? אולי חצי מליון, אולי מאתיים אלף. אין לדעת בוודאות: רק ב-1957 הורשו לשוב למולדתם, ושם מצאו שנכסיהם נתפסו, נבזזו הופקעו, והממשלה הסובייטית פשוט אילצה אותם להתחיל מאפס בחברת רוסים, אוקראינים, ארמנים ואחרים שפלשו לנכסיהם באין מפריע, ואפילו בעידוד השלטונות.

באייב מצייר את דמותה של חברה מוסלמית מסורתית מלוכדת וגאה בלכידות שלה, כמו גם בצורך להיות חזקים ולשרוד למרות כל אימי העולם החיצוני: מצוות ההגנה העצמית וההגנה על נשים וילדים, שכל גבר צ'צ'ני לומד עוד בילדותו, הובילה את באייב להצטיינות יתרה בג'ודו, ואפילו לאליפות עולם בסמבו. הצורך המתמיד להצטיין – קללתם של בני עמים קטנים אבל גם ברכתם – הוביל אותו לבית הספר לרפואה, שם נתקל באפלייה פוליטית מכוונת ומרושעת, והחליט שלא לשתוק. בהמשך, כשחי במוסקבה, הבין על בשרו כי "רוב האנשים חשבו את הצ'צ'נים לטובים אך במעט משרצים". ואז, במקום לשקוד על קריירה רווחית של מנתח פלאסטי, בחר לחזור הביתה, בגלל המלחמה.

טיל מתפוצץ על אוטובוס מלא ילדים, מסוק בוער, חוליות של חמושים פושטות על הכפר, מוות ובני אדם שותתי דם, מחסור וייאוש, בית חולים שבו עושים ניתוחי ראש במכשירים של נגרים, כי אין ציוד: זו התפאורה של חייו החדשים, של הזעם ההולך וגואה בו כשהוא מתעקש לטפל גם בחיילים רוסים פצועים וגם בבני עמו. "הנשק: אזמל" הוא סיפור של הומניות פשוטה בזמנים קשים ורעים – ועל מאבק הירואי אחד של איש אחד, שאינו חושב שהוא גיבור: בסך הכל, כותב באייב, ביקש לשמור על עצמו, על שפיותו ועל צלמו האנושי.

"הנשק: אזמל", חסן באייב. מאנגלית: מרב מילר. כרמל, 340 עמודים

"חברו של המנוח": חיוך גדול

"כבר שנים אני מחפש מוצא מהמבוי הסתום שאליו נקלעו החיים שלי. אבל חיפשתי אותו בעיקר בדמיון, בפנטזיות שלי. עכשיון המוצא התבקש מאליו: לא מוצא מן המבוי הסתום, אלא מוצא מן החיים עצמם. הייתי תאב חיים מכדי להיות מתאבד, אבל בתור קורבן התאמתי בדיוק", כך מספר על עצמו טוליה, שפשוט נמאס לו: מקייב האפרורית, מתחושת הייאוש הפוסט-סובייטית, מדירת החדר שהוא חולק עם אשתו, כשכל אחד הולך לישון לבד ומטגן לעצמו חביתה לבד – בקיצור, מחייו כנעבעך.

את ההילה הרומנטית של הקורבן הוא מבקש לעצמו – ומגלה שזה בכלל לא פשוט, למות. יש תור. בדרך צריך לעבור מסכת ייסורים, גלריה של טיפוסים שחיים בשולי החוק, הפתעות, ספק-התאהבות ושלל גילויים די ביזאריים על עצמיותו של אדם ועל אופיים של הסובבים אותו.

אנדרי קורקוב כבר התחבב עלינו בזכות "המוות והפינגווין". כאן, בסיפורו של טוליה שמבקש לעצמו מוות חינני, תפגשו נובלה שטותניקית וחמודה עם סוף אופטימי במיוחד, שכמובן לא נגלה אותו כאן. הפורמט הקטון והריווח בין השורות מבטיחים לכל היותר שעתיים של קריאה, וחיוך גדול בסופה.

"חברו של המנוח", אנדריי קורקוב. מרוסית: דינה מרקון. כנרת, 158 עמודים

"זרעי קסם": מינורי ושכלתני

"אינני מאמין בהישרדותו של הרומן", הכריז ו.ס. נאיפול, זוכה פרס נובל לספרות, באוקטובר 2004. באותה נשימה גם הצהיר כי "זרעי קסם" הוא הרומן האחרון שלו. אלא שזאת אינה הפעם הראשונה שנאיפול מכריז על פרישתו הרשמית מזירתם של מספרי הסיפורים, ואולי לא צריך לקחת אותו ברצינות: "זרעי קסם" בעצמו הוא עדות לכושרו של הרומן לעמוד איתן בכל סערה ספרותית, וגם לאלץ את קוראיו לחשוב מעט על השאלות הבסיסיות בהן הוא עוסק מבלי לתת להן פתרון חד-משמעי.

כשהוא מבלה בבית אחותו הרדיקלית בברלין, מבין וילי צ'נדרן שחייו, שהתנהלו ברובם בצילה של אשתו במושבה פורטוגזית באפריקה, הם סיפור של בזבוז חסר טעם. המשבר אינו פסיכולוגי אלא פילוסופי, והפתרון אינו נעוץ במונולוגים על ספתו של המטפל אלא במציאת משמעות. מנין ישאב אותה? הוא הודי שגלה מארצו לאנגליה כדי לזכות בהשכלה של לבנים, מאס באנגליה, מאס באפריקה – ומעל לכל מאס בקרעי-הזהות שיש לפליטי כל העולם באשר הם. יש לשוב איפוא הביתה, להודו, אחרי היעדרות ארוכה מאוד. שם הוא מגלה כי הקונפליקטים שידע להבחין בהם עד כה, הם כאין וכאפס לעומת המלחמות שעדיין נטושות בהודו בין אלה, שנולדו בני כת של שליטים לבין הקאסטות הנמוכות. נוצרה מהפכה, ולמהפכה הזאת, מאמין וילי, הוא נחוץ. אבל גם חייו כלוחם חירות או כטרוריסט פוטנציאלי הם קצרי מועד וחסרי משמעות מיוחדת, ובסוף האפיזודה הזאת מחכות לו שבע שנים קשות בכלא. מה יעשה אחר כך? האם נידון לחיים של תלישות, שהם בעצם רק הרהור מתמשך על הניכור הצפוי למהגרים שאינם יודעים עוד זהות מהי?

"זרעי קסם" הוא רומן מינורי, שכלתני ורווי בהצהרות קצת יותר מדי פרוגרמטיות של הדמויות הדוברות בו – אבל תמיד אפשר להתווכח איתן, ותמיד אפשר להתנחם במבט הנוקב, הלא-סלחני, של יוצרן.

"זרעי קסם", ו.ס. נאיפול, מאנגלית : דינה מרקון. זמורה ביתן, 285 עמודים

"רמברנדט – מיתוס מול מציאות": ביוגרפיה בסיסית מצוינת

הוא היה נואף ופושט רגל, הוא הסתבך בסכסוכים עם שכניו ועם החוק, הוא ידע חרפת-דלות וחיים מהוגנים כבורגני ובז גם לזה וגם לזה – והוא היה גאון. השנה, ב-15 ביולי, ימלאו לו 400. "רמברנדט - מיתוס מול מציאות", חדש בסדרת הביוגרפיות הקטנות של הוצאת מפה, הוא גם כרונולוגיה של חיי האמן וגם מפתח ראשוני ליצירתו: קטן די הצורך להתלוות לנסיעה הבאה לאמסטרדם, עשיר ואינפורמטיבי דיו כדי לחדש ולהחכים גם אוהבי-רמברנדט ותיקים.

ד"ר דורון לוריא, הרסטורטור הראשי של מוזיאון תל אביב, הוא גם מומחה להערכת יצירות אמיתיות ומזויפות של רמברנדט: אנקדוטות על עולמם של אספנים ותחבולותיהם של זייפנים מופיעות כאן, כמו גם ההתחבטות בשאלה, כמה יצירות המיוחסות לרמברנדט הן באמת שלו. בתוך הטקסט, ומבלי לקטוע את האפשרות לקרוא ברצף, מופיעים ריבועים ובהם מידע נוסף והרחבות או הגיגים על יצירות כאלה ואחרות – ובסך הכל, ביוגרפיה בסיסית מצויינת לחובבים. ב"קריאה נוספת" לא כלל המחבר את "The Eyes of Rembrandt", ספרו המופתי של ההיסטוריון הבריטי סיימון שאמא, והנה, לכן, עוד הזדמנות להמליץ עליו, לקונן על כך שכנראה לא יתורגם לעברית (יקר מדי) ולהתנחם במה שיש.

"רמברנדט – מיתוס מול מציאות", דורון לוריא, מפה, 214 עמודים.

"קנדיד או האופטימיות": פשוט לאהוב

האם עולמנו הוא הטוב מבין העולמות האפשריים? פרנסואה-מארי ארואה, המוכר לדורות שבאו אחריו כוולטר, סבר שלא כך, וזו רק תגובה אנושית די מטומטמת למבול הצרות, הפרעות, המכות וההתאכזרויות שגורלו של אדם מטיח בו, באשר הוא אדם. את ההכרה הזאת חידד ב"קנדיד, או האופטימיות", מחזור סיפורים שגיבורו הוא בנו הבלתי-חוקי של בארון (בדיוני לגמרי) בנסיכות וסטפליה, המתחנך בארמון לאור משנתו של פאנגלוס, פילוסוף ומורה.

הצרה הראשונה שנוחתת על גיבורנו היא האהבה האסורה לקוניגונגדה השמנמנה, בתו החוקית לגמרי של הבארון. הוא מגורש לאלתר מן הארמון, מגויס בכפייה לצבא הבולגארים (שהוא בעצם צבא גרמני, תקראו את הערותיו המאלפות של דורי מנור), נכלא, נשבה, מעונה – מוצא שאהובתו הפכה לשפחת מין של אינקוויזיטור ושל נוכל יהודי, מורהו הטוב הופך לקבצן, ספינתו נטרפת בים, במסעותיו על פני אירופה הוא פוגש עוד ועוד אנשים שסיפור חייהם מטורף אפילו משלו, מוותר על אלדורדו לטובת האהבה, מוותר על אירופה לטובת השלווה – ובסופו של דבר מוצא את סוד קסמם של החיים הפשוטים. וולטר לא התכוון לזעזע אותנו: הוא כתב סאטירה, לא טרגדיה וודאי לא קונספט לטלנובלה. מעט לפני שהתקופה הרומנטית לימדה אותנו להאמין בייסורים, מאה שנים בערך לפני שהרומן הריאליסטי שכנע אותנו שעלילה צריכה לעמוד במבחן הסבירות של כל קורא וקורא, עוד אפשר היה להתפרע בכתובים וליצור קרנבל משעשע, מגוחך וכן, אופטימי כמו קנדיד. הגם שוולטר עצמו לא התייחס ברצינות הראויה לספרו, זה לא מפריע לקוראי כל הדורות הבאים לאהוב אותו – ועכשיו בתרגום ממש מצויין.

"קנדיד או האופטימיות", וולטר. מצרפתית: דורי מנור. פן הוצאה לאור –ספרי ידיעות אחרונות. 167 עמודים.

"בובי פישר יוצא לקרב": בזכות החמלה

הנה ספר שמציב שתי דרישות מוקדמות: היכרות אינטימית עם משחק השחמט, וחיבה לאינטריגות פוליטיות מימי המלחמה הקרה. "בובי פישר יוצא לקרב" מחכה לקוראים שאיכשהו מסתדרים עם הדרישות הללו, ומבטיח להם שעות ארוכות של עונג תמוה בעולמות המוטרפים של גיבורי ההמשחק, העסקנים והפוליטיקאים שטרחו סביביו – וכמובן, אישיותו המשונה עד מאוד של פישר עצמו.

כשמגדלי התאומים קרסו, הוא צהל. ההתבטאויות האנטישמיות שלו גבלו בהכחשת שואה. הוא הלך והתרחק מן הנורמות הציבוריות הקרויות "שפיות", אבל לא בגלל זה נקרא – אלא בגלל מאבק איתנים אחד בשנת 1972, שבה ארצות הברית ניצחה את ברית המועצות, ובובי פישר הכניע את בוריס ספאסקי. לפני כן וגם אחרי כן, אליפויות עולם בשחמט היו ארועים טעונים מבחינה ציבורית ופוליטית, ולגאונים במשחק התייחסו בסלחנות כשהפגינו אקסצנטריות קלה.

פישר שבר את המוסכמות הללו, ואישיותו נותרה חידתית ולא מפוענחת די הצורך למתעניינים, עד שהגיעו דייויד אדמונדס וג'ון אידינאו, מחברי "הדוקרן של ויטגנשטייין", והחליטו לחפור: אחרי שהעסקנים והתקשורת אמרו את דברם, נותר כאן סיפור חיים קשה ובעייתי, שכל מהלכיו מובילים כמעט בהכרח לטרגדיה אישית. בצד התיעוד המוקפד, המחברים מגלים גם חמלה לנושא שלהם, וטוב שכך: אלמלא החמלה שדבקה גם בקורא, הספר היה ראוי פחות.

"בובי פישר יוצא לקרב", דיוויד אדמונדס, ג'ון אידינאו. מאנגלית: שמעון בוזגלו. ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, 409 עמודים

"בין צבעי הקשת": אופטימיות להמונים

היא כתבה את "עגבניות ירוקות מטוגנות", ועם הקרדיט הזה, שמבטיח סיור ארוך ומענג במיקרוקוסמוס נשכח, פותחים את "בין צבעי הקשת" ונשאבים מייד לזמנים פשוטים יותר, אופטימיים יותר, במקום שלא חיים בו גיבורים גדולים, אלא אנשי-מעשה אופטימיים כמו המחברת עצמה. ברוך בואכם לאלמווד ספרינגס, מיזורי. עיירה מנומנמת עד כדי כך, שתוכנית הרדיו היומית בתחנה המקומית שלה משודרת מסלון ביתה של דורותי סמית. היא מפטפטת את עצמה לדעתה בעצות לעקרת הבית ולאשה הקוראת, אבל מהווה גם ציר למפגשים בין דמויות אחרות בעיירה.

יותר מכולן אהבתי את ביאטריס, נערה עיוורת עם יכולת שירה מופלאה, כמו גם יכולת להסתבך בתעלולים תמימים וחביבים – אבל יש עוד: טוט ווטן, הספרית הפילוסופית, האם ספארקס, האיש הטוב הנלחם בכוחות גדולים מדי – ועל פני ארבעים שנה, כשהעולם הולך והופך סבוך יותר, עוקבת פאני פלאג אחרי השינויים בחייהם של אנשים שאיכשהו נותרו אופטימיים – אולי בגלל שלא קראו את "קנדיד".

"בין צבעי הקשת", פאני פלאג. מאנגלית: תמר ביסטריצר. מעריב, 599 עמודים

"אפקט בבל": רומן מתח אינטליגנטי

אם נדמה היה ששורשי הרוע האנושי נחשפו עם שובו של דרקולה לעולם החיים, כדאי לנסות עוד אופציה. וירוסים. זה בדיוק מה שריאן וג'סמין מקלאוד מאמינים בו: שאת הרוע ניתן למקם ולמדוד בגרומים ביולוגיים, ואם כך, אולי ניתן גם לרפא אותו. אבל לא כולם מעוניינים, והרעים – לא נגלה לכם מי – חוטפים את ג'סמין.

כמו מאות גיבורים-בעל-כורחם, ריאן הופך לבלש-מטעם-עצמו. ציידי נגיפים, חוקרי גנום, טרוריסטים לעת מצוא, תאגידי-ענק שמעדיפים להרוג את חוקריהם מאשר להודות בנזקי הקרינה האלקטרומגנטית לעובדים, כנסיה מסתורית, נאצים בדימוס: כולם מטיילים כאן מתעלומה למבוך, מאניגמה לחידה, ולמרות שהתמהיל נשמע קצת יותר מדי בלתי אפשרי, הוא פשוט עובד. למרות אורכו, למרות הנטייה למשפטים א-לה רוברט לודלום (כולל מלים מודפסות בהדגשה במקומות בהם אנחנו אמורים לפחד), בהחלט רומן מתח אינטליגנטי ושווה – במיוחד לחובבי קונספירציות שבחלו במפעלות דן בראון.