תשירי עכשיו, אחרינו המחסום
תני לשמוח, ביקשתי מאשתי, להעמיד פנים ששום דבר נורא לא מתרחש בשמי. אבל היא התעקשה לספר ועזבה את השולחן
אשתי ואני רבנו בחג. ריב רציני. אם להגיד את כל האמת - היא נטשה את שולחן הסדר והלכה. על מה רבנו? זה התחיל בבוקר.
כהרגלה מדי יום רביעי השכימה אשתי בחמש וחצי בבוקר ויצאה למחסום ליד שכם. היא מתנדבת במחסום ווטש, אחת מאותן נשים שלקחו על עצמן את המשימה הקשה מכל: להחזיק את העיניים פקוחות מול מה שמתרחש בגדה. פעם בשבוע היא עומדת שם, יחד עם עוד נשים, סופגת את משטמת החיילים מחד, ואת ייאוש הפלסטינים מאידך. לפעמים הסדר משתבש: החיילים הם אלו המיואשים, לא מבינים למה תקעו אותם להרוס את חייהם של מאות אלפי אזרחים במחסומים, והפלסטינים הם אלו ששוטמים. את החיילים, את הקצינים וגם את הנשים שבאו לעזור להם. מרוב משטמה אין להם יכולת להבחין.
ביום רביעי האחרון, ליל הסדר, חזרה אשתי מתורנות קשה במיוחד אל אווירת החג המתלבלבת כאן. ממקום של מחסור, ייאוש וזעם נחתה אל ארץ קורנת ומצוחצחת. מארץ בה אין לאנשים מה לאכול, ארץ בה חיה משפחה לעיתים רק מחומוס פיתה ותה, הגיעה אל הארץ בה השולחנות קרסו מרוב מזון. בשר ופרות וירקות ומצות ועוגות ופרחים ולפתן ואורחים. דגים ואורז וכופתאות ומרקחות. כל טוב הארץ ממש. לא היה לה קל המעבר, אבל היא יכולה הייתה לעמוד בו; היא עושה אותו כל שבוע.
מה שעשה את המעבר לבלתי אפשרי הפעם, היו דווקא הטקסטים. השירים. הדיבורים סביב שולחן הסדר. איך היינו עבדים במצרים, איך יצאנו מעבדות לחירות, איך הפכנו מעם עבדים לבני חורין, וכמה טובים ונאורים אנחנו עכשיו. ברגע הזה החליטה אשתי שהיא לא יכולה יותר. את האכזריות היא סבלה, אבל הצביעות, האהבה העצמית, האנוכיות העיוורת המתבשמת מעצמה - זה כבר היה יותר מדי.
רבתי עם אשתי באותו לילה. אני לא הייתי במחסום ליד שכם, לא ראיתי את מה שהיא ראתה, ואם להגיד את כל האמת - גם
לא רציתי לראות. דיבוריה על העוני ההשפלה והרעב שאנחנו מטילים שנים על הפלסטינים נשמעו לי כל-כך צורמים, כל-כך לא במקום, כל-כך מקוממים וכל-כך משביתי שמחה. ביקשתי ממנה להניח לנו. די עם המחסומים. היא לא יכלה להפסיק. די, אמרתי, מה ביקשתי בסך הכל. תני לעצום עיניים בשקט. תני לשמוח. תני להעמיד פנים ששום דבר נורא לא מתרחש בשמי ממש ברגעים אלו בשטחי הגדה. היא סירבה להניח לי.
לבסוף היא קמה, עזבה את השולחן ויצאה החוצה. אני נשארתי ליד השולחן. הידקתי את מפית האוכל אל צווארי והמשכתי לשיר. אילו הוציאנו מצרים ולא עשה בהם שפטים - דיינו.
