שלוש אימהות לשני אחים

יצחק וינברג היה בן תשעה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים כבשו את קרקוב שבפולין, ובן שנתיים וחצי כשעבר עם הוריו ואחיו הקטן לגטו. הוריו נרצחו ודודתו מלכה הצליחה למלט את האחים מן הגטו. שנתיים כמעט נדדו בין הכפרים הפולניים ולבסוף הגיעו להונגריה, ושם הצליחה דודתם להבריח אותם לרכבת קסטנר מתוך תקווה שיגיעו במהרה לארץ-ישראל. אך לא כך היה. שני הילדים מצאו את עצמם בלבו של מחנה ברגן-בלזן ומסביבם זרים שאינם דוברים את שפתם. נעמי מאיר, שנמנתה עם נוסעי רכבת קסטנר, אימצה אותם וטיפלה בהם במסירות. רק בסוף 1944 שוחררו כל נוסעי רכבת קסטנר מן המחנה. האחים נשלחו לשוויץ ועלו משם לישראל. להלן קטע מהספר.

בסוף פברואר 1944 העבירו אותנו המבריחים את הגבול, והגענו להונגריה.

"כאן אין גרמנים, אין לכם ממה לפחד", אמרו לנו המבריחים. "תוכלו להמשיך את הדרך בכוחות עצמכם".

איש מאתנו לא חגג. הייתה הרגשה של סיפוק ושמחה מאופקת. בכל זאת, היינו צריכים לדאוג לעצמנו. היכן נבלה את היום הראשון? היכן נישן? האם יתמזל מזלנו ונמצא כפרי טוב לב? הכסף של הדוד והדודה כמעט אזל, וזאת הייתה דאגה נוספת. למעשה, מפליא שעדיין היה לנו כסף גם אחרי הנדודים על אדמת פולין ומעברי הגבול לצ'כוסלובקיה ולהונגריה. נראה שהדודה השכילה לתכנן את הוצאותינו כך שיישאר סכום כסף עד סוף מסע הנדודים שלנו. הכסף היה מוסתר במעילים המרופטים שלנו, וכדי להוציא את הסכום הדרוש היה צריך בכל פעם לפרום חלק מן התפרים.

הפעם לא היה צורך לשחד אנשים, אלא לשלם תמורת מקום לינה באחד הכפרים.

ישנו באסם של איכר. למעשה הייתה זאת פינה מבודדת של מחסן בתוך האסם, והיה זה מקום נוח יותר ממקומות הלינה הקודמים. היה שם חציר טרי מוערם גבוה. יכולתי לקפץ עליו ועשיתי זאת בשמחה. אהבתי מאוד את ריח החציר, והעדפתי אותו על כל מצע אחר. על החציר פרשנו שמיכות שהביא לנו האיכר כדי שלא נסבול מדקירות. בפינה אחת ישנתי יחד עם אחי, ובפינה אחרת ישנו הדוד והדודה. נרדמנו מיד, ללא סיפורים וללא שירים.

האיש שממנו שכרנו את המקום היה זקוק לידיים עובדות ושמח להעסיק את דודי ודודתי בלול האווזים שלו. במקום הזה יכולנו לנשום ביתר שלווה וגם המזון שאכלנו היה טוב מזה שנהגנו לאכול עד אז.

הדוד והדודה סיפרו למארחנו שאנחנו פליטים פולנים. איני יודע אם האיכר האמין לנו; ייתכן שהתשלום בעבור מקום הלינה והעובדה שזכה בידיים עובדות סייעו לו להאמין לכל דבר.

הגענו לכפר הראשון בהונגריה ב-1 במרס 1944. כעבור 19 ימים פלשו הגרמנים להונגריה.

הדודה הבינה שכניסת הגרמנים מהווה שוב סכנה לחיינו. היא רצתה את קרבתה של בירת הונגריה, משום שהעריכה שבה תמצא קשר אל גורמים יהודיים, ונוכל להיעזר בהם בכל הבעיות שבהן ניתקל. ועם זאת היא ידעה שאנו זקוקים למקום שבו נוכל לגור, ושבו יהיה לנו מזון והסכנה בו תהיה פחותה מזו שבבירה, בודפשט. היא ערכה סיור מוקדם, ובעקבותיו אספנו שוב את חפצינו המעטים והעתקנו את מקומנו לכפר בשם דושנוק (Dusnok), בקרבת בודפשט.

שוב היינו במשקו של איכר הונגרי ששכן בקרבת אגם ויער. בחצר האיכר הסתובבו תרנגולות עם אפרוחים. אנחנו, הילדים, כמעט ולא הסתובבנו בחוץ, משום שנאמר לנו שעלינו להיות בתוך האסם כדי לא לעורר חשד; ובכל זאת שיחקנו מדי פעם עם התרנגולות.

במשק של האיכר הייתה גם להקת אווזים גדולה, והדוד והדודה טיפלו בהם. בדרך כלל רק הדודה יצאה עם האווזים, משום שעל הדוד הוטל לחטוב עצים ומשימות אחרות שדרשו כוח פיזי. היה צריך לחטוב את העצים ולנסר אותם בעובי ובגובה קבועים כדי שיתאימו להסקה בתנור. אני זוכר עד היום את ריח העץ לאחר שניסרו וביקעו אותו. קשה היה לחטוב את העצים ולנסרם, אך הדוד ביצע את עבודתו נאמנה, משום שידע שהיא קשורה בהצלת החיים של כולנו.

תנאי החיים שלנו השתפרו ללא הכר בהשוואה למנת חלקנו בפולין. אכלנו תפוחי אדמה אפויים וגם לחם. מעולם לא נכנסנו לביתו של האיכר; את המזון הביא לנו בעצמו. הדוד הצליח להשיג יין פשוט לקידוש או מיץ ענבים, וכבר לא היה צריך להתעסק עם צימוקים.

בחצר הייתה שוקת עם ברז של מים זורמים ושם כיבסנו את הבגדים שלנו. המים היו קרים, אך בהשוואה לעבר היה בכך שיפור עצום. בפינת החצר היה גם בית שימוש. לראשונה בחיי ראיתי מתקנים כאלה. השירותים היו מאוד פרימיטיביים, אך לעומת תנאי השדה שבהם נהגנו לעשות את הצרכים שלנו היה זה בשבילי חידוש מעורר התפעלות. במקום נייר טואלט השתמשנו בריבועים של נייר עיתון שהיו מושחלים על חוט ארוך. בתוך בית השימוש היה מין קרש, והוזהרתי לא ליפול פנימה.

נסענו בכרכרה לעיר מחוז סמוכה, והדודה קנתה לנו נעליים במקום אלה שהתבלו במסע הארוך. התרחצנו בשוקת לקראת הנסיעה. הדודה קנתה לנו גם מעט בגדים, בעיקר לבנים, והכול כמובן מיד שנייה. היו לנו בגדים מעטים, אלה שלבשנו ועוד בגדים להחלפה. מעולם לא קנו לנו בגדים חדשים. איני זוכר כלל בגדים עטופים באריזתם המקורית; כל הבגדים שלנו היו משומשים ולעתים גם מסריחים. הדודה נהגה לכבסם לפני שלבשנו אותם. המעיל נשאר תמיד אותו המעיל – מלוכלך ומרופט כדי לא לעורר חשד. מצב זה השתנה רק כאשר הגענו לשווייץ. רק שם, אחרי המקלחת בבית המלון, זכינו לבגדים שהוצאו מאריזתם והיה להם ריח של בגד חדש.

באותה תקופה, במרס 1944, מלאו לי חמש שנים ושלושה חודשים. אחי היה בן ארבע.

המשחקים שלנו היו פשוטים ביותר. התקשורת המילולית עם אחי הייתה מוגבלת: הוא ידע לומר כמה מילים בפולנית, מילים שהיו הכרחיות לתקשורת עם הסביבה.

בכפר הראשון שמענו את החדשות על פלישת הגרמנים להונגריה, ועתה בדושנוק הבחנו בתכונה רבה ובתנועה של טנקים וצבא. שמענו גם ירי תותחים ולא ידענו מה מקורו.

כפי שהיה בעבר, גם בהונגריה פעלו חושיה החדים של דודתי. היא הבינה שאנו חיים שוב על זמן שאול, ולא הייתה זקוקה להסברים ולהוכחות לגבי כוונותיהם של הגרמנים. לא היו לנו תעודות כלשהן וגם לא תעודות מזויפות שיעידו על היותנו נוצרים. הלכנו עם צלבים גדולים תלויים על הצוואר, וכל יום ראשון ביקרנו בכנסייה הקטנה של הכפר. למדנו להצטלב ולכרוע ברך וגם להזיז את השפתיים בעת התפילה.

ברוב המקרים גם הדוד יצחק הצטרף אלינו; הוא הבין שזה המעשה הנכון כדי לא לעורר חשד. ההליכה לכנסייה הייתה בשבילו קשה הרבה יותר מאשר לדודה, אך בלית ברירה נהג כמוה.

הדודה הרגישה שהזמנים הולכים ומשתנים, ושהסכנה לחייהם של היהודים הולכת וגוברת. היא העריכה כי הכפר הקטן שבו אנחנו נמצאים אינו הפתרון האידאלי מבחינתנו, והתחילה לנסוע כמעט בכל יום לבודפשט כדי לעקוב אחרי ההתרחשויות וכדי למצוא פתרון טוב ובטוח יותר. אנו נשארנו עם הדוד, ושלושתנו היינו רועי אווזים.

בודפשט, העיר הגדולה, הייתה מרכז המידע בכל הקשור ליהודים. מוסדות הקהילה היו בה ופעלו בה ועדות עזרה. בבירת הונגריה שהו אלפי פליטים יהודים שהגיעו אליה בשנתיים האחרונות מפולין, מסלובקיה, מיוגוסלוויה וממקומות אחרים. חלק מהפליטים נטמעו בין תושבי העיר, רבים מהם בזהות בדויה וחלקם נעזרו במוסדות הקהילה.

נראה שדודתי מצאה קשר אל המוסדות המתאימים והצליחה לדבר עם נציגיהם ביידיש או בפולנית או במעט הגרמנית שידעה, שהרי הונגרית לא דיברה.

חלפו ימים ושבועות, ואנחנו המשכנו בחיינו בכפר. במאי 1944 החל גירוש היהודים מערי השדה ומן הכפרים לאושוויץ. ליהודים נאמר שהם מועברים ל"יישוב מחדש" ולעבודה. ראשי הקהילה הוזהרו בידי נציגי תנועות הנוער הציוניות שהיהודים מובלים להשמדה, כמו ביתר הארצות, אולם הם לא שעו לאזהרות. את ריכוז היהודים בגטאות ואת העלאתם לקרונות הרכבת ביצעו (בהדרכת הגרמנים) אנשי הז'נדרמריה ההונגרית שנהגו באכזריות ובשנאה אף יותר מהגרמנים עצמם.

בהונגריה פעלו תנועות הנוער הציוניות במחתרת ועסקו בזיוף תעודות, בהסתרת יהודים ובהעברתם אל עבר הגבול ההונגרי לרומניה, משם אפשר היה להגיע לארץ-ישראל. במרוצת חודשי הכיבוש הגרמני התרחבה הפעילות המחתרתית, ועשרות אלפי יהודים נעזרו בה וניצלו.

בבודפשט פעל גם "ועד העזרה וההצלה", שהוקם כבר בינואר 1943 כדי לסייע בקליטת הפליטים היהודים שהגיעו להונגריה משטחי הכיבוש הגרמני. אחד מפעיליה המרכזיים היה הד"ר רז'ה ישראל קסטנר, עורך דין ועיתונאי, שהצליח לחלץ הבטחה מהגרמנים לחוס על חייהם של מאות יהודים תמורת זהב. כך יצאה לדרכה רכבת קסטנר.

קסטנר היה בין המעטים בתקופת השואה שהצליחו לנהל משא ומתן עם הגרמנים ולקבל תמורה. העסקות האחרות שנעשו עם הנאצים בגטאות התבררו כמעשי רמייה. הגרמנים שדדו בתחילה את הרכוש והכסף, לאחר מכן ניצלו את הגוף (בעבודות כפייה) ולבסוף רצחו את קרבנותיהם. ואילו קסטנר הצליח להיכנס לגוב האריות, למטה המפקדה של הנאצים בבודפשט בראשות אייכמן, לסגור עסקה – ולקבל תמורה בחיי אדם.

רעיון מבריק וביצוע מושלם

המידע שקיבלה על רכבת קסטנר חשף לפני דודתי את האפשרות המפתה לצאת מהונגריה ולהגיע לספרד – וכל זאת בהסכמת הגרמנים. היו קריטריונים לגבי החלטה מי ייכלל בין היוצאים, ואנו לא היינו אף באחד מהם: לא היה לנו כסף, לא השתייכנו לשום ארגון ולא היו לנו קשרים עם אף אחד מן האחראים. לא היה לנו כל סיכוי...

הדודה מלכה התהלכה בבודפשט בתעוזה רבה כאילו הייתה גויה. אולם כאשר פגשה יהודים, הציגה את עצמה כיהודייה, פליטה מפולין. היא אספה במוסדות היהודיים ומפי יהודים סתם את כל המידע הכרוך ברכבת ובנוסעיה והחליטה שתעשה הכול כדי שגם אנחנו נוכל להיות בין נוסעיה. יש להניח שכוונתה המקורית הייתה שנצא ארבעתנו, אך כאשר נוכחה שזה בלתי אפשרי – החליטה שנצא רק אנחנו, הילדים.

היא ידעה היטב על גירוש היהודים למחנות ההשמדה, ומובן שלא האמינה לסיפורים על "יישוב מחדש" ועל "מחנות עבודה". אדרבא, היא עצמה ניסתה לספר ליהודים שפגשה בבודפשט על הצפוי להם מידי הגרמנים, אך הם לא האמינו לה, חשבו שהיא לוקה בנפשה ואפילו הזהירו אותה שלא תעורר בהלה.

לנו, הילדים, לא סיפרה דבר על תכניותיה. אולם, עם בעלה דיברה על המצב שנוצר בהונגריה. היא הבינה שבהונגריה אין אפשרות להסתתר בכפרים כפי שעשינו בפולין. הונגריה היא מדינה קטנה, והאוכלוסייה בה הרבה פחות ידידותית כלפי היהודים מאשר בפולין. את הגירוש ביצעו ההונגרים עצמם, כמעט בלי עזרה מן הגרמנים. דודתי העריכה שהיציאה ברכבת קסטנר היא הסיכוי היחיד שלנו להישאר בחיים.

ב-30 ביוני 1944 הביאה אותנו הדודה לתחנת הרכבת בבודפשט, חיבקה את שנינו ואמרה: "ילדים, אתם נוסעים ברכבת, אתם נוסעים לארץ-ישראל, ושם תפגשו את אליהו הנביא ואת המשיח..."

היא לא פירטה איך ניסע ומתי ולא נתנה הסברים. כתמיד, סמכתי עליה. ידענו מה זאת ארץ-ישראל; פעמים רבות שמענו את המילים ירושלים, הכותל, קבר רחל, מערת המכפלה – וכולן היו שייכות למושגים שלנו על ארץ-ישראל. דודתנו, כאישה מאמינה, תיארה לנו את ארץ הקודש בתור מקום קסום, שכל היהודים מתגעגעים אליו, מקום שנוסך בכל אחד כוח מיסטי.

היה יום קיץ חם ונעים. הדודה הלבישה אותנו בחולצה ובמכנסיים, בלי המעילים.

"אין עוד צורך במעילים", אמרה לנו. "בארץ-ישראל חם, שם אין כל צורך בהם. בעוד מספר ימים תגיעו לשם".

כך נפרדנו מהמעילים המרופטים והמלוכלכים שלנו, שהיו רב תכליתיים, שהרי בקיפוליהם הוסתר הכסף; המעילים שהקנו לנו חזות של נוודים, ושליוו אותנו לאורך כל דרך הנדודים. בעוד מועד הוצאה מהם שארית הכסף והועברה למעילים של הדוד והדודה.

הגענו לרציף המיוחד שהופרד משאר הרציפים, ובו חנתה הרכבת המיוחדת.

"אתם יודעים, ילדים", פנתה אלינו הדודה. "הדוד ואני לא יכולים לנסוע לארץ-ישראל; לא מסכימים שניסע כי לא הצלחנו להשיג כרטיסים. אתם תיסעו לשם בלעדינו. כל אחד מכם יהיה בקרון אחר, אבל אחר כך תיפגשו".

שאלתי איך נדבר ומה נעשה שם ומה נאכל, והיא הבטיחה כי נסתדר – אף-על-פי שברכבת כולם מדברים הונגרית. "יהיה מי שידאג לכם. תקבלו לחם ומים בשפע", הבטיחה – ואחר כך הסתודדה עם זוג הונגרים, שכנראה הכירה אותם מקודם. מאוחר יותר התברר שהיו אלה בני הזוג יונגרייז.

לפתע נשמעה הקריאה: "הרכבת יוצאת לדרך בעוד שתי דקות!"

עמדנו על הרציף מול הקרונות שדלתותיהם היו פתוחות. הייתה שם מהומה גדולה, ואנשים אצו רצו ודיברו בקולי קולות. חלק מן הנוסעים כבר היו בתוך הקרונות וחלקם היו על הרציף, נפרדים ממלוויהם. לא בדקו את הנוסעים ולא הייתה ביקורת אחרת כלשהי. הדודה החזיקה בידינו, דרוכה, ועיניה תרו אחר המתרחש. לבסוף שמה בידו של כל אחד מאתנו שקית נייר חומה וגדולה ובה סוכריות. היא לא הזילה דמעות, אולי כדי לא להבהיל אותנו. דודה מלכה הייתה אישה מחושבת, ובנסיבות ההן אפילו קשוחה. אסור היה להראות רגשות. היא ידעה בדיוק מה היא עומדת לעשות.

הייתה שעת בין הערביים. דלתות הקרונות היו פתוחות. הייתה מהומה רבה, בתוך הקרונות זזו האנשים הנה והנה כדי להכין לעצמם מקום נוח. בקרון לא היו מושבים והאנשים ישבו על הקש שפוזר על הרצפה. כל אחד עסק בעצמו ובבני משפחתו. איש לא שם לב לשני ילדים קטנים ולאישה שעמדו על הרציף. תשומת הלב של האנשים הייתה נתונה לעצמם ולמטען שלהם שהועמס על קרונות אחרים – ולנוסעים נאמר שכל אחד מהם יקבל את רכושו כאשר תגיע הרכבת ליעדה. ברשות הנוסעים נשארו מטעני יד קטנים, ציוד לארבעה ימי מסע בלבד.

לפתע זזה הרכבת ממקומה. הדודה אחזה באחי, וכשהיא נושקת לו נשיקת פרידה דחפה אותו לקרון הקרוב. הרכבת נעה באטיות, ובהגיע הקרון השביעי או השמיני אלינו, הרימה אותי הדודה, ובחיבוק אחרון דחפה אותי אליו פנימה. איש לא שם לב אלינו. איש לא שאל אותנו מי אנחנו. הרכבת יצאה לדרכה.

נזרקנו לרכבת בלא כלום. כל רכושנו היה הלבוש הקל לעורנו ושקית הסוכריות שקיבלנו. היינו כמעט עירומים. היה חם, והדודה הייתה בטוחה שתוך זמן קצר נגיע לספרד והלבוש הזה יספיק לנו.

הדודה נעלמה מן העין. היינו לבדנו. הייתי לבדי. אז עוד לא ידענו כי ניפגש רק כעבור 32 שנים בארץ-ישראל.

איזו החלטה גורלית קיבלה על עצמה דודה מלכה בהשליכה אותנו לתוך הרכבת הנוסעת! במשך שנתיים, מאז הבריחה מהגטו, בתקופת הנדודים וההסתתרות, היא שמרה עלינו כלביאה על גוריה, והנה עכשיו – מתוך הכרה שזאת הדרך היחידה להצלתנו – השליכה אותנו לתוך רכבת שדים שמי יודע לאן תגיע?

אם חשבתי קודם שהבריחה מהגטו הייתה גורלית מבחינתנו, הרי זריקתנו לרכבת בתור נוסעים סמויים הייתה גורלית פי כמה.

בתוך הקרון היה חשוך וצפוף. כל הנוסעים, כמה עשרות בני אדם, שכבו על הקש שפוזר על הרצפה הקרה. בקושי מצאתי לי מקום לשכב. העייפות הכריע אותי ונרדמתי. איני יודע כמה זמן ישנתי, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי באור יום, בסביבה לא מוכרת. מסביבי היו הרבה מבוגרים, נשים וגברים בגילים שונים, והייתי הילד היחיד ביניהם. נראה היה ששכני לקרון לא הכירו זה את זה, ועל אחת כמה וכמה לא היה ברור להם למי אני שייך. היה זה יתרון מבחינתי, כי איש מהם לא שאל אותי מה אני עושה שם.

זו הייתה הפעם הראשונה מאז ימי הגטו שבקומי בבוקר מן השינה דודה מלכה לא הייתה לידי. פתאום הבנתי שאני לבדי ואין מי שייתן לי לאכול או ירחץ וילביש אותי. כל האנשים היו עסוקים בעצמם ודיברו בשפה מוזרה שלא הבנתי אותה. הייתי מאוד נרגש אבל לא בכיתי. הייתי ילד שלא בוכה. אחד מהמבוגרים ראה שאני מביט סביבי והבחין במבוכתי. הוא הצביע לעבר דלי המים וכיכרות הלחם שבפינת הקרון והבנתי שאני יכול לגשת לשם, לשתות ולאכול.

ידעתי שאחי נמצא בקרון אחר, וחשבתי כל העת כיצד אוכל למצוא אותו, אולם הדבר היה בלתי אפשרי כל עוד הרכבת הייתה בנסיעה.

רק ביום השני, בחנייה הארוכה הראשונה של הרכבת, אסף את שנינו לקרון שלו מדריך בני עקיבא, בחור צעיר בשם צדוק ראב, שגם צילם אותנו עם חבורת ילדים בפתח הקרון. היה זה הצילום הראשון שלנו מעולם. עד מהרה ידעו כולם שאנחנו נוסעים סמויים – שני ילדים קטנים ברכבת, בלי הורים ובלי מלווים.

רגע המפגש עם אחי היה רגע מרגש ביותר לאחר יומיים של בדידות, עצב וחרדה לגורלו: דאגתי לו וחששתי שלא יוכל להסתדר בין אנשים זרים שאינו מבין את שפתם והם אינם מבינים את שפתו. שמחתי שאנו שוב קרובים זה לזה ואוכל לחבק אותו. מאז לא נפרדנו. שמרתי עליו היטב לאורך כל הדרך. הוא היה היחיד שנותר לי מכל משפחתי. ישנו יחד על הקש שעל רצפת הקרון, ידי אחזה בידו כל העת וכשרצה משהו – ניסיתי להסביר לסובבים אותנו מה הוא רוצה; הרי הכרתי את אחי ואת כל משאלות לבו. במרוצת הזמן התברר שיש עוד ילדים נוספים מלבדנו, אבל הם היו מלווים בידי בני משפחותיהם ולא יכולנו ליצור אִתם קשר של דיבור. גם אחי וגם אני היינו כאילמים. קלטנו היטב את כל מה שמתרחש מסביבנו, והאנשים הבינו אותנו גם ללא מילים.

הייתי מאושר בציפייה להגיע בקרוב לארץ-ישראל – זכרתי היטב את הבטחתה של דודה מלכה, שבקרוב מאוד נגיע לארץ הקודש. לא ידעתי, כמובן, שבעוד ימים מספר כל התכניות ישתנו ואני אמצא את עצמי עומד בניסיון הקשה של חיי, בתור ילד בן חמש וחצי, "אבא" לאחי בתחנת הרכבת בגרמניה, ללא קרוב משפחה, בשיירה אין סופית העושה את דרכה ברגל לכיוון מחנה הריכוז ברגן-בלזן.

על כ-40 הקרונות שמרו שישה או שמונה חיילים גרמנים מבוגרים בלבד, שהיו מצוידים ברובים ובאקדח. הרכבת המשיכה בדרכה ונעצרה בתחנה של עיירת גבול הונגרית ששמה מושונמג'ראוואר (Mosonmagyarovar). על הרציף עמדו חיילים גרמנים וז'נדרמים הונגרים, וכאשר ראו אותם נתקפו הנוסעים בפחד. הרכבת עמדה בתחנה כל אותו היום וכל אותו הלילה. פקידי הגבול האוסטרים לא אפשרו לה לעבור לשטחה של אוסטריה משום שלא היו אישורי מעבר מסודרים. הרכבת הופנתה לעבר העיר קומרום (Komarom), ושם התעכבה שעות רבות. הנוסעים לא הורשו לרדת. גם כאן לא ניתן אישור להיכנס לשטחה של סלובקיה. הנוסעים עקבו אחרי כל תנועה בתחנת הרכבת, ואוזניהם היו כרויות לקלוט כל מילה וכל רמז. מישהו מן הנוסעים שמע את החיילים על הרציף מדברים ביניהם ומזכירים את המילה אושוויץ. פרצה בהלה גדולה. השמועה "מדברים על אושוויץ" פשטה כמו שרפה בשדה קוצים.

לבסוף המשיכה הרכבת בדרכה. מסלובקיה עברה לאוסטריה ונעצרה בעיירה האוסטרית אושפיץ. כמה מן הנוסעים, שחשבו שהגיעו לאושוויץ, קפצו מן הרכבת; רק אחרי שהתבררה אי ההבנה חזרו למקומותיהם. הנוסעים נשמו לרווחה: הרכבת המשיכה בכל זאת במסלולה המתוכנן, והגיעה לווינה. בתחנת הרכבת חילקו לנו ארוחה חמה. בתחנה הבאה, בלינץ, הייתה חנייה ממושכת יותר, והנוסעים הובלו לבית מרחץ ציבורי גדול בסביבה. הגרמנים בבית המרחץ לא ידעו שהיהודים הנמצאים ברכבת הם ברי הצלה. הם הכניסו את הבנות בעלות השער הארוך והיפה ראשונות למקלחות והחלו במלאכת ההשפלה, גזזו את שערן בעוד הן בוכות וזועקות. במקום נוצרה מהומה גדולה. מנהלי המסע נקראו, ונפתח משא ומתן מייגע עד שהמפקד במקום נתן את הפקודה להפסיק את ההשפלה. לאחר מכן התנהלה הרחצה ללא אלימות, ובסיומה המשיכה הרכבת בדרכה.

תוך כדי הנסיעה יָלדה אחת הנשים. בין הנוסעים היו לפחות 20 רופאים, מן המפורסמים והטובים שבין רופאי הונגריה שהביאו עמם ציוד רפואי מתאים וגם תרופות, כך שלא היה שום קושי לטפל בלידה.

מים שתינו מן הדלי בעזרת המצקת. לא הייתה כל הגבלה. בתחנות העצירה מילאו את הדלי מחדש. גם את מלאי הלחם חידשו לנו בתחנות. את כיכרות הלחם, שלעתים היו טריות ולעתים בנות כמה ימים, חתכו לפרוסות וכל אחד יכול היה לאכול כאוות נפשו. לרבים מן הנוסעים היו דברי מאכל נוספים, שאותם הביאו מן הבית. היו שכיבדו את אחי ואותי; מאחד הנוסעים קיבלנו ממרח אנשובי משפופרת, ומרחו לנו אותו בשכבה שקופה כמעט על פרוסת הלחם. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שאכלתי אנשובי. היה לזה טעם גן עדן ממש, האהוב עלי עד היום... היו גם מעדנים אחרים, ובהם ריבה ביתית בתוך צנצנות קטנות, שנתנו לנו לטעום ממנה בקצה של כפית.

את הצרכים עשיתי בדלי או תוך כדי נסיעה. שני אנשים אחזו בי, ואני הטלתי מים דרך הדלת הפתוחה החוצה. היה גם סיר לילה בקרון, שנועד לילדים קטנים, אבל העדפתי את חיק הטבע... ולכן התפניתי כאשר הרכבת חנתה בשדה.

בכל זאת מעשה רמייה

ב-8 ביולי 1944, בתום נסיעה של שמונה ימים, נעצרה הרכבת בעיר ברגן שבגרמניה. הנוסעים הצטוו לרדת מן הקרונות ולעמוד במסדר. מזג האוויר היה סגרירי, אך לבושנו היה קיצי. לא התכוננו למזג אוויר אחר וגם לא לגשם – הרי בארץ-ישראל אין צורך בבגדים חמים...

הודיעו לנוסעים שיש עיכוב כלשהו, ברגן היא רק תחנת ביניים, ומסע הרכבת יימשך במהרה, אך האנשים חדלו להאמין. שוב פרצה בהלה, ורבים פרצו בבכי היסטרי. כולם היו בלחץ. הייתה הרגשה שהמסע היה מעשה רמייה. כולם היו משוכנעים, שהוליכו אותם שולל. היו מחזות קורעי לב, בעיקר מצדן של הנשים.

סביבנו היו הרבה חיילים גרמנים. המזוודות הגדולות של הנוסעים יצאו כנראה ברכבת אחרת או הועמסו על קרונות אחרים, ולא הגיעו עדיין. הרכבת עזבה את התחנה. הסימנים שמסביב לא בישרו טובות...

ניתנה הוראה להסתדר ליציאה, והחרדה הפכה לתחושת אימה. פני האנשים ביטאו את רגשותיהם. הם חשו שרומו, ואולי נוכחו לדעת כי צדקו אלה שהזהירו אותם שלא לסמוך על הבטחות הגרמנים. לראשונה הבינו נוסעי הרכבת את ההונאה הגדולה. הצעידו אותנו מן התחנה ברגל, מרחק של שבעה או שמונה קילומטרים עד למחנה הריכוז ברגן-בלזן.

המסע הרגלי התנהל בכבדות. אחי ואני צעדנו בתוך השיירה הארוכה. לא הכרתי איש מהנוסעים האחרים ולא הבנתי על מה הם מדברים ביניהם בהונגרית. בכל המצבים הקשים תמיד היה מישהו שדאג לנו, ואילו עכשיו הייתי אחראי לעצמי ולאחי, שבכה והתלונן וסבל מרעב ולא היה בידי להושיעו. לא היה לי אל מי לפנות: לכל אחד מהאנשים האחרים היו דאגות משלו, ורבים מקרב הצועדים חשבו בוודאי שזו דרכם האחרונה.

עד היום אני חושב על כך: שני ילדים קטנים, בודדים, ללא מכר וללא שפה, בשיירה אין סופית בדרך למחנה הריכוז האיום ברגן-בלזן. לא ברור לי מניין היו לי הכוחות והבגרות לצעוד עם כולם ולהתגבר על העייפות ועל הרעב. מדי פעם פניתי לאחד הניצולים בשפת הידיים וביקשתי שייתן לנו פת לחם ומים.

בסיומו של המסע הנורא הזה עמדנו לבדנו על גבעה קטנה בלב המחנה המוקף בגדרות תיל מאיימים.