COM.בולשיט.WWW

רגע, לפני שאני יורד על "פריצה ברשת", תנו לי להבהיר משהו: כסרט מתח, מהזן הצפוי והבלתי מחדש, מדובר בבידור סביר. הריסון פורד, כך נדמה לי, יודע לביים את עצמו היטב בסצינות אינטנסיביות של מרדפים ואגרופים. כשפורד מגלם גבר כועס הוא לעיתים רחוקות מאכזב. לכן, בין רגעי ההבל האינסופיים של הסרט הזה יש כמה סצינות אינטנסיביות לא רעות בכלל. כלומר, אם זה בידור חסר מחויבות שאתם מחפשים להצגה יומית או לדי.וי.די, "פריצה ברשת" הוא חטיף סביר. ונדמה לי שקהל מבוגר יותר יסמפט את הסרט יותר מאשר קהל צעיר.

אבל ההנאה האמיתית מ"פריצה ברשת" באה בניסיונות לעקוב עד כמה דבילי סרט אחד יכול להיות. למה נראה לי כאילו התסריט נכתב ב-1994 והלך לאיבוד מאחורי ספה באולפני וורנר, ועד שנמצא איש לא טרח לספר למעורבים ש-א) מותחנים על האקרים זה נורא ניינטיז, ו-ב) שמותחנים עם הריסון פורד הם גם נורא ניינטיז. ושיהיה ברור, אני ממעריציו הגדולים ביותר של פורד, הוא מאלילי נעוריי, אבל בגיל 63 הייתי מצפה שהוא ימציא את עצמו מחדש ולא ימחזר בפנים לאות את הישגי עברו.

זוכרים? פעם היו סרטים עם שמות כמו "האקרים", או "הרשת", או "סניקרס", מותחנים שבהם המרדפים נעשו קודם על המקלדת, וסצינות עוצרות נשימה עקבו אחר מסלול של פריט מידע בין תחנות ממסר טלפוניות, שמנסות לפרוץ לרשת ממוגנת. כן, בין 1994 ל-1996 הוליווד היתה באובססיית הייטק, המפיקים רק חיפשו כמה שיותר עלילות ממוחשבות, ובכל סרט פעולה היה חייב להיות גיק מחשבים ממושקף שחצי פניו מוסתרות על ידי מסך מחשב (לרוב של אפל). האפקטים הכי גדולים בסרטים האלה הוא קצב ההקלדה המסחרר של כל המתכנתים האלה.

"פיירוול" הוא שם הייטקי מצוין לסרט מתח, למשל כזה המנסה לפרוץ לחשבונותיו של גיל שוויד, אלא שבסרט הספציפי הזה אין שום פיירוול, לא מעשית ולא מטאפורית. אה, כן: יש סצינה אחת תמוהה בתחילת הסרט שבה נכנס פורד, המגלם את אחראי האבטחה הממוחשבת ברשת בנקים קטנה בחוף המערבי, לחדר המחשבים. בחור צעיר מפנה את תשומת ליבו באגביות שהוא מזהה ניסיון של האקר לפרוץ לחשבונות הבנק מכל מיני אתרים בעולם. פורד מתיישב ליד המסוף, מבקש מהצעיר את המקלדת, מקיש כמה פקודות במהירות עצומה (ואני מניח שאם היו מצלמים את המסך בשעה שהוא עשה את זה בפועל, היינו רואים את התוצאה הבאה: רםאורךןגח,ה ץכלחעישקכך), ההאקר נחסם, הוא מחייך בסיפוק וטופח לבחורצ'יק על הכתף בתנועה של "אל תדאג, כשתגדל להיות בגילי תדע איך עושים את זה". אם לסלי נילסן היה עושה את זה ב"האקדח מת מצחוק 8 וחצי", הייתי חושב שזו בדיחה לא רעה. כשהריסון פורד עושה את זה ברצינות תהומית, זו בדיחה ענקית.

ובינתיים, בבית: בעוד בעלה הוא אשף אבטחה קיברנטית, מגלמת וירג'יניה מאדסן את אשתו, ארכיטקטית שעדיין מנפיקה תוכניות ביצוע באמצעות עיפרון, סרגל ושולחן שרטוט. ב-1994 עוד היו כאלה.

והכי משונה: ריצ'רד לונקריין, במאי בריטי כבד ראש, עם התמחות בסרטי טלוויזיה כבדים, שביים וויליאם שקספיר ודניס פוטר, מגיע להוליווד למותחן המשונה והמיושן הזה. לונקריין אומנם ביים לפני כשנה את "ווימבלדון" החביב, וגם ב"פריצה ברשת" הוא מראה שיש לו ביטחון עצמי ומגע נחוש, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסופו של דבר בחלטורה.

מאחורי הקליעים

משונה, השם העברי "כרוניקה של אקדח" לא נורא קליט או סקסי, אבל הוא טוב בהרבה מהשם האנגלי הנדוש "Running Scared" (מישהו זוכר את הסרט עם בילי קריסטל וגרגורי היינס באותו שם?). השם העברי, לכל הפחות, נותן לנו מושג על מה הסרט, והוא לפחות מלא כנות לגבי האספקט האנושי - או בעצם, הבלתי אנושי - של הסרט. גיבוריו אינם דמויות בשר ודם. גיבוריו הם האקדחים, הקליעים. זהו סרט פטישיסטי להפליא באופן שבו הוא מתענג על חפציו הדוממים, ומתייחס לדמויות בשר ודם באופן כמעט אגבי.

וויין קריימר, שביים את "קולר" האובר-רייטד, כתב וביים את "כרוניקה של אקדח", שבדרכו הסליזית מצליח להיות מהנה, כשם שהוא מופרך. ואם "פריצה ברשת" נראה כמו שאריות מ-1994, הרי שהסרט הזה נראה כאילו נשלף היישר מ-1984, כאילו הפוסט-מודרניזם רק נולד, ותעתועי תאורה אפלוליים רק אתמול הפכו לבון-טון. היי, מצידי זה בסדר גמור. כל עוד קריימר לא לוקח את סרטו ברצינות גמורה מדי, הוא נותר בי מובי מזוהם ואלים, שבו צירופי מקרים עלילתיים וחורים בסיפור הופכים למעין אמירה, מלאת טלאים והדבקות, על האקראיות בחיים ועל האופן שבו החלום האמריקאי, באומה של מהגרים, מעוות את אמות המידה המוסריות.

לפני שבועיים כתבתי כאן על "האיש שבפנים" ועל "המסור 2" ביקורת שכותרתה היתה "כולם מניאקים", שכן שני הסרטים הציגו עולם בו הרעים רעים מאוד, והטובים רעים לא פחות. "כרוניקה של אקדח" לוקח את תמונת העולם הזאת צעד מוקצן אחד קדימה. הוא מציג עולם שבו לא סתם כולם רעים, כולם חלאות. שוטרים מושחתים, גנגסטרים אלימים, רוסים מוטרפים, סרסורים מניאקים, פדופילים רצחניים. רק זונה עם לב זהב ואמא עם עצבים מברזל מפגינות מעט אנושיות באפלה המדממת שמבעבעת ממוחו של קריימר.

"כרוניקה של אקדח" הוא סרט שאיבד שליטה. זה לא תמיד דווקא דבר רע. התסריט האפיזודי, שמציג מרדף לילי של חבורת גנגסטרים בעקבות אקדח שעשוי להפליל אותה - עד לשואו-דאון הסופי בין שתי כנופיות על מגרש הוקי קרח - מכיל סצינות מרשימות, כמה דמויות צבעוניות, כמה דיאלוגים שנונים והמון סיטואציות מופרזות. אבל הבימוי לוקח את הכל ומגביר את הווליום. הכל מודגש, הכל מופרז, אין רגע אחד נינוח, לא בצילום, לא בעיצוב, לא במשחק. ניקח סצינה לדוגמה מתחילת הסרט: שתיין רוסי המתעמר באשתו ובבנו מספר על אהבתו הפנאטית לג'ון וויין. כילד ברוסיה הוא חלם על אמריקה בגלל שצפה אלפי פעמים בסרט של וויין. אלא שהוא צפה בגרסה לילדים, על סלילי 8 מ"מ, 10 דקות מתוך סרט שלם. ובסצינה שלו, וויין היה המנצח, הגיבור. הסרט הוא "הבוקרים" מ-1972. רק כשהוא הגיע סוף סוף לאמריקה הוא צפה בסרט המלא ואז גילה שאלילו מת בסוף. זה שבר אותו, גרם לו להבין שאמריקה היא חלום ולא מציאות, ושהבקרוב תמיד יהיה מוצלח יותר מהדבר עצמו. מבחינה ספרותית זהו סיפור מצוין, שמכיל בתוכו את הגרעין התמאטי של הסרט כולו. אבל קריימר מביים אותה כמו אופרה במבטא רוסי, עם זעקות ותקריבים, התקפי זעם ונפנופי ידיים. נדמה לי שהוא ניסה להיות ציני כאן, אבל הוא החמיץ רגע רגשי מצוין.

זהו בבירור שיתוף פעולה בין במאי והצלם שלו, ונראה שהצלם ניצח. לעיתים זה כה מוגזם, שזה כבר מצחיק. ההפרזה הוויזואלית מצמצמת את רצינות היתר המילולית. מהבחינה הזאת, "כרוניקה של אקדח" הוא סרט גנגסטרים קיצוני, עם מנטליות של מערבון ועם לוק של סרט קומיקס, מין גרסה נטולת הומור לסרטים המוקדמים של האחים כהן וסם ריימי. ה"נטולת הומור", אגב, היא בעוכריו. מה שכן, קריימר וצלמו מתפננים על הפריימים. אחת הסצינות המרכזיות בסרט מצולמת בתאורה אולטרה-סגולה. למה? אין לכך שום הצדקה. גחמה מוחלטת שפשוט נראית טוב. וכזה הוא הסרט כולו. ואגב, בסוף הסרט יש טוויסט כפול. אנא השתדלו לשכוח מקיומם. הם גרועים וצדקנים והורסים את מעט העונג המזוהם שיש בו. סצינות הסיום המונפשות, לעומת זאת, הם מרגעיו היפים ביותר של הסרט, שיוציא אתכם צמאי דם ועם התקף מיגרנה.

עוד ב"סינמסקופ": על "מת לבחור" ב-yes ו"ללא גורל" - בגיליון "פנאי פלוס"