שכונת ואנזה: הפתרון הסופי לובש צורה

שכונה אחת בברלין מושכת אליה בכל ימות השנה מבקרים יהודים ולא-יהודים המבקשים לנסות ולהבין את שורשי הרשע. שכונת ואנזה (Wannsee) , רק 20 דקות נסיעה ממרכז העיר, טומנת בחובה את אחד הרגעים המפלצתיים בהיסטוריה. מן השכונה הירוקה והפסטורלית הזו יצא לדרכו "הפתרון הסופי". שם גובש המנגנון המצמרר שהביא להשמדתם השיטתית של יהודי אירופה.

בשנות העשרים התגוררו באזור עשירי ברלין, יהודים ולא יהודים, וביניהם שחקנים, אמנים ו"מתעשרים חדשים" שעשו הון מהתעשיות שהתפתחו בראשית אותה מאה. כל בתי השכונה היו, ועודם, בתי מידות ענקיים, טירות עטורות גנים פורחים הצופות אל אגם כחול במימיו שטות סירות לבנות מפרש.

מטה הרוע

בלב השכונה עמד ביתו בן שלוש הקומות של תעשיין גרמני שתמך בהתלהבות

 ברעיונותיו של היטלר. כבר ב-1923 נערכה בווילה, לה פארק עבות וחוף פרטי, אחת מישיבות התכנון של הפוטש אותו ניסה היטלר, אז מנהיגו של פלג קיצוני וקטן, להוציא לפועל במטרה להחליף את המשטר בבוואריה, ולאחריה בגרמניה כולה. בעקבות אותו ניסיון הושלך היטלר לכלא שם כתב את הספר "מַיין קַמפּף". 

בסוף שנות ה-30, שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון, שקע אותו תעשיין תומך היטלר בחובות והושלך לכלא. כיוון שנזקק למזומנים מהירים מכר את הווילה המפוארת בפרוטות למשרד הראשי לביטחון הרייך, בראשו עמד אז ידידו ריינהארד היידריך. ב-20 לינואר 1942 התכנסו בווילה שבשכונת ואנזה נציגי הפקידות הגבוהה, משרדי הממשלה והצבא, לתיאום מקיף ורב-זרועי של ניהול הפתרון הסופי. כותב פרוטוקול הוועידה היה, אגב, לא אחר מאשר אדולף אייכמן.

"טעות נפוצה קובעת כי בווילה ואנזה נעשתה החלטה על הפתרון הסופי", מתקן יוסי גלעד, מנהל מרכז המפגשים של ארגון "אות הכפרה והשלום" בישראל, "ולא היא. ככל הנראה התקבלה ההחלטה כבר ב-9 לדצמבר 41', עם כניסת ארצות הברית למלחמה. בווילה ואנזה נעשתה עבודת מטה לתיאום וייעול הדרכים לביצוע הפתרון הסופי. בקור רוח מקפיא החליטו המשתתפים על הדרכים בהן ירצחו כל יהודי אירופה, שעד אז נרצחו באופן ספורדי ובמספרים שלא סיפקו את הפיהרר ואנשיו".

משתתפי הוועידה מביטים מהקיר

מאז תום מלחמת העולם השניה הייתה הווילה סגורה ומסוגרת.

 נסיונותיהם של היסטוריונים להפוך אותה לאתר הנצחה נתקלו בסירוב עקשני. "הגרמנים טענו כי חלק מ-15 משתתפי הוועידה עדיין בחיים ולכן לא ניתן לפתוח אותה לקהל ולהזכיר את מעלליהם", מסביר גלעד. ההתחשבות הגרמנית הסתיימה רק ב-1988.  

הבית, שהשתמר בשלמותו, קיבל את השם הרשמי "בית ועידת ואנזה" (Haus der wannsee-konferenz) והפך לאתר ביקור ולאחד המקומות המרכזיים בהם מתעמתים הגרמנים עם שורשיהם. עד 93' היו השלטים וההדרכה במקום בגרמנית בלבד, אך מאז הם תורגמו לאנגלית והיום ניתן לבקש הדרכה בשפות רבות, גם בעברית. רבים מעובדי המקום חיו בארץ במסגרת "ארגון כפרה ושלום" ודוברים עברית ברמות שונות. באתר האינטרנט של המקום מוקדש גם דף למידע בעברית.

"קל מאוד לזהות ישראלים שמגיעים לביקור", מספר גלעד שעבד במקום משך שנה. "הם לוחצים על הזמזם, השער הגדול נפתח והם מתחילים ללכת בשביל הארוך המוביל לווילה. אחרי כמה צעדים הם נעצרים. יש משהו מבלבל ומצמרר בסתירה הקופצת לעין. הרי מדובר במקום נורא, אחד מסמליו של הרוע האנושי, וזה לא מחנה השמדה, בית קברות או שרידי גטו הרוס, אלא מקום שקט, ירוק, עם מים כחולים של אגם. כל התפאורה היפה הזו לא מתיישבת עם המפלצתיות והרוע שיצאו מפה".

החדר בו התקיימה הוועידה פתוח למבקרים. על הקיר תלויות תמונות 15 המשתתפים, שמותיהם, ומה עלה בגורלם. גלעד: "יש ביניהם שהתאבדו, שנהרגו במהלך המלחמה, שנשפטו וריצו את ענשם או הומתו כמו אייכמן, ויש גם כאלה שנשפטו ושוחררו בטענה כי הם 'נגררו אחרי המשטר'. העמידה מול הקיר הזה מקוממת מאוד".

לצד חדר הוועידה מוצגת במקום תערוכה הכוללת את הפרוטוקול המקורי

 של הוועידה ותמונות צבע (ולא שחור לבן, כפי שאנו פוגשים בדרך כלל) של החיים ברייך השלישי. התערוכה מבהירה כיצד התגייס העם - מן האזרח הפשוט דרך התעשייה ועד קובעי ההחלטות - לסייע בהוצאה לפועל של המטרות הנאציות. "למרות שהביקור בווילה מבהיר כי הגרמנים מתביישים בעברם ולוקחים אחריות מלאה, עולה מן התערוכה מסר נוסף", אומר גלעד, "אמנם מדובר בפשע שעיקר מבצעיו היו בני העם הגרמני, אך זה לא יכול היה לצאת לפועל ללא שיתוף פעולה של עמים אירופאים נוספים".

בבית קיימת גם ספרייה גדולה הכוללת בין היתר ספרי טלפונים, מפות וכתובות משנות ה-30 וה-40, בעזרתם ניתן לאתר כתובות ושמות של קרובי משפחה. "הספרנים מעולים ושמחים מאוד לעזור", מספר גלעד, "הספריה היא מקום מצוין להתחיל בו מסע לחיפוש שורשים".

האגם שידע הכל

בתום הביקור בווילה כדאי להיכנס לאתר הזכרון בפארק הצמוד. שם, בתוך מבנה קטן, ניתן למצוא מפה של השכונה כפי שנראתה בשנות השלטון הנאצי. על המפה מצוינים כל דיירי השכונה, משלח ידם, ומה עלה בגורלם. בין היתר ניתן למצוא על המפה את בית מקס ליברמן (Liebermann-Villa) ואת בית העלמין המשותף, שם כדאי לבקר בהמשך.

גלעד: "אנשים רבים יוצאים מן המקום נסערים מאוד וצריכים לדבר. אני מציע לצאת מן השער ולפנות שמאלה ושוב שמאלה ולהגיע לקיוסק ומסעדה שעל שפת האגם. אין הרבה תיאבון אחרי הסיור באתר הוועידה, אבל שם אפשר לשבת, להירגע מן המראות ולפרוק על כוס קפה את הרגשות הקשים שהצטברו במהלך הביקור".

• בית ועידת ואנזה: Am Grossen Wannsee 56-58, טלפון: 4930805001-0פתוח למבקרים בכל ימי השבוע, 10:00-18:00.
• איך מגיעים: בקו מספר 7 של ה- s-bahn (רכבת עילית). יורדים אחרי כעשר דקות נסיעה בתחנה הנושאת את השם "ואנזה". משם לוקחים אוטובוס מספר 114 עד לתחנה Haus der wannseegs –konferenz. אפשר בהחלט ללכת ברגל מתחנת הרכבת עד לבית. 
  

מתים בשכנות טובה

"בניגוד להחלטות הנוראיות שיצאו מבית ועידת ואנזה, הרי שהשכונה עצמה

נהנתה מדו קיום של שלום בין הדתות השונות", אומר מישל האופט, ממנהלי בית העלמין בשכונת ואנזה. "זו גם הסיבה לכך שהתושבים הקימו לעצמם בית קברות שכונתי קטן בו נקברו זה לצד זה יהודים ונוצרים".

בית העלמין נמצא מרחק הליכה מבית ועידת ואנזה ובאתר ישמחו לכוון אתכם אליו. בין המצבות ניתן למצוא מצבה עליה נחקקו צלב ומגן דוד משולבים זה בזה. אין קוברים יותר בבית העלמין הזה, אך הוא פתוח למבקרים בכל שעות היום.

מזווית אחרת

מקס ליברמן היה צייר יהודי מפורסם שעמד בראש אגודת ציירים מקומית. הוא חי עם אשתו בשכונת ואנזה והירבה לצייר את נופיה ובתיה, ביניהם גם את זה בו נערכה אחרי שנים הוועידה.

ליברמן התפרסם באימרה פומבית ואמיצה - "לא אכלתי מספיק כדי להקיא את הכמות אותה הייתי רוצה" - אותה אמר מבלי להתנצל, לאחר שצפה מחלון הסטודיו שלו, סמוך לשער ברנדנבורג, במצעד ניצחון נאצי.

הוא נפטר בשנת 1935 ולא חווה על בשרו את מאורעות השואה. אשתו, לעומת זאת, אולצה למכור את הווילה היוקרתית בפרוטות, והעדיפה להתאבד רגע לפני שהגיעו חיילים גרמניים לקחת אותה לטרנספורט שהיה מיועד לאושוויץ.

היום משמש הבית הגדול והגן היפהפה שסביבו כמוזיאון לאמנות המציג את ציורי הבעלים המוקדמים שלו. 

• בית מקס ליברמן: Ecke Am Großen Wannsee, Colomier strasse. 3. טלפון: 303 805 83 83 0. פתוח למבקרים בכל ימי השבוע בין השעות 11:00-18:00.
• איך מגיעים: יורדים מן הרכבת בתחנה colomier strasse, תחנה אחת לפני תחנת ואנזה. ניתן גם ללכת ברגל מבית הוועידה. הצעידה אורכת כ-15 דקות בין רחובות השכונה.
  

התחנה האחרונה: רציף מספר 17

בדרככם חזרה לעיר, בעזרת אותו קו 7 של הרכבת העילית, תוכלו לבקר באתר מצמרר נוסף שאינו בתחום השכונה. תחנת גרונוואלד (Grunwald) בה עובר קו הרכבת, היא התחנה ממנה נשלחו רוב יהודי ברלין לאושוויץ. הטרנספורטים שנסעו למחנות ההשמדה יצאו מרציף 17.

יוסי גלעד: "מנהלי רשת הרכבות הגרמנית לא חשבו שכדאי לוותר על ייעודו של המקום

 ולהפכו לאתר הנצחה. גם היום מהווה תחנת הרכבת מקום שוקק חיים ורבים משתמשים בשירותיה".

בסוף שנות ה-70 ביקשו מנהלי התחנה להרוס את הרציף ולהרוויח שטח יקר על מנת להרחיב אותה. קול מחאה עולמי מנע את ביצוע התוכנית. הרציף השתמר והפך אנדרטה ייחודית.

גלעד: "יורדים בתחנה, עוברים במנהרה ואז רואים את השלט - 'רציף 17'. עולים במדרגות ובבת אחת משתרר שקט מצמרר, שקט של רוחות רפאים. על הרציף עצמו, השומם מרכבות, החליפו את אבני המרצפת לוחות מתכת עליהם מצוינים כל הטרנספורטים שיצאו מן המקום על פי תאריכים, מספרי האנשים שנסעו בהם, ולאן יועדו".

לדברי גלעד נר נשמה דולק על אחד הלוחות המקובעים בקרקע אינו מראה נדיר. "בעבור אלפי משפחות מסמל המקום הזה את הדרך האחרונה. בניגוד למחנות ההשמדה הרי שכשעמדו על הרציף הזה, עוד היו יקיריהם בחיים".

בסוף הביקור ברציף יורדים במדרגות וחוזרים אל תחנת הרכבת ההומה. שוב חובטת במבקר תחושת המשכיות הבאנלית. זה קרה פה בדיוק, אומר המקום, אנחנו זוכרים ונוסעים הלאה.

• רציף 17. תחנת Grunwald. איך מגיעים: קו מספר 7 של הרכבת העילית s-bahn מתחנת ואנזה או colomier strasse לכל תחנה במרכז העיר.