כאן ושם

לפני מספר חודשים, ביום הולדתו של אבא, התכנסנו, המשפחה כולה, לסוף שבוע בבית מלון. כולם הרעיפו עליו אהבה מעומק הלב, כתבו ואמרו דברים מרגשים, והוא הקשיב קשב רב ופניו אמרו קורת רוח ונחת. מאז אני מנסה לפענח את נס השלמות שחש אבי ביום הולדתו. נדמה לי, כי התשובה מסתכמת במילים הבנאליות לכאורה: כאן ושם.

מאז איבד אבא "שם" את הוריו ותשעת אחיו ואחיותיו ונשאר לבדו בעולם, הוא החליט לבחור בחיים. "כאן" בחר להיות אופטימי תמיד, זיק שובבות בעיניו, אהבה לחיים וסקרנות בעצמותיו. "כאן" הוא בנה ויצר משפחה ועסקים לתפארת. ההוויה הישראלית, היהודית והמשפחתית מילאה אותו והוא השקיע את כל מרצו ויכולותיו בעשייה. לאחר נישואיו עם אמא, צברית ירושלמית, החליט שבבית לא ידברו ביניהם יידיש והסביר זאת ברצונו העז להתנתק מההוויה של ה"שם". ידענו פרטים רבים על משפחתו ועל קורותיו, אבל הסיפורים הללו לא הציפו את ילדותינו. הוא לא הסתירם מאיתנו, אך גם לא השתקע בהם ושיקע אותנו בתוכם.

לא היה לי שמץ של מושג כי ה"שם" היה חזק ממנו, וכי הוא נשא אותו בתוכו כמו אטלס הנושא על גבו לא אחד, כי אם שני יקומים מקבילים. בכל שמחה משפחתית, כשאחד מאיתנו התחתן, כשנולדו נכדים, כשנישאו וילדו את ניניו - הוא היה עסוק בחישובים כמוסים משלו, בתסריטים של דלתות מסתובבות: "בת כמה הייתה יכולה להיות היום שרה אחותי הבכורה", ו"איך היה יוסף אחי הקטן אילו שרד את המחנה". בשיח הפנימי שלו אמר אבא לעצמו, שהוא יכול היה לחלוק איתם את הטוב ששפר עליו, וכשהם אינם עימו הטוב שלו אינו שלם.

היום אני מבין שבשל העובדה שכיסה על הרובד הזה של חייו, לא יכול היה אושרו להיות שלם. אני מודע לכמות האנרגיה

 והמאמצים שנדרשו ממנו כדי לחיות, כאן ועכשיו, יחד עם השם ואז. רק בגיל 80, גיל הגבורות, אבא מרשה לעצמו לדבר על הסוד ולומר בגלוי: "אני חי כאן ושם". רק בנקודת הזמן הזו הוא מרשה לעצמו לומר שהוא מאמין שבני משפחתו המתים שומרים עליו מלמעלה. רק בהגיעו לגבורות ובהתבוננו באוהביו שבגרו הוא הבין שאפשר לגולל את הכיסוי, והשיל מעליו את הפחד. רק בהגיעו לגבורות הוא הפך אותנו לשותפי סוד, והתיר לנו להיכנס ליקום המקביל שבתוכו.

לאחר ביקורה של בתי סיוון בעיר בנדין שבפולין, ליד הבית בו גדל אבי, כתבה: "אני עומדת כאן, מול חברותיי, ומספרת דברים שאתה סיפרת לי. סיפור חייך - הסיפור שלי. אני מרגישה את הדמעות זולגות ולא בטוחה למה. אולי על מה שהיה ואינו, על דברים שסבלת אתה ומשפחתך-משפחתי. אולי על המשפחה שלא זכינו אני, אבא או אפילו סבתא להכיר. ואולי משמחה גדולה: אל המקום בו התחיל החורבן שלך, חוזרת אני בלי פחדים, בלי חששות, רק עם גאווה עצומה..."

את דבריה כתבה סיוון בספר ביום הולדתו. אבא סיפר לי שמדי ערב, לפני לכתו לישון, הוא קורא את דבריה. העובדה שהוריו, אחיו ואחיותיו, שנשארו "שם", נוכחים כל-כך בחייו של דור ההמשך "כאן", נותנת לו להרגיש שכולנו חלק מהשלם, ועושה אותו מאושר.

דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת "ידיעות אחרונות"