פרס במצעד החיים: "נשיא איראן צריך להיות כאן"

כ-8,000 בני אדם, רובם תלמידי תיכון, צעדו אחר הצהריים (יום ג') בשקט מצמרר עם דגלי ישראל ממחנה ההשמדה אושוויץ למחנה המוות בירקנאו הסמוך. בראש הצועדים עמד זקן חברי הכנסת, שמעון פרס. לאחר קריאת שמות ילדים שנספו במחנה נשמעה תקיעת השופר והמצעד יצא לדרכו מהשער שמעליו חקוקות המילים "העבודה משחררת" (Arbeit Macht Frei).

הצועדים עברו שלושה קילומטרים ובסופם הגיעו למחנה שבו הושמדו כ-1.1 מיליון בני אדם בתאי גזים או מרעב. האלפים שרו את "עוד אבינו חי", שיר שנכתב בידי משורר שנספה בשואה, "אני רוצה שתשירו את זה כל כך חזק כדי שכל העולם ישמע אותנו", אמר דודו פישר לצועדים.  

הרב לאו, פרס, הירשזון ודובר הפרלמנט הפולני בראש התהלוכה. צילום: איי פי

פרס, שצעד בראש המצעד, אמר: "נשיא איראן אומר כי לא היתה שואה מעולם, והייתי מקווה שיכול היה להגיע לכאן ולראות את שיער הראשים, את המשקפיים והעיניים שמאחוריהם. ולשאול את אותה שאלה: למה, מדוע זה קרה. העולם, כמו אז בשנות ה-30, וגם היום, הססן, לא מאמין בהצהרות, מחפש תרוצים. אין לנו את הזכות הזאת, אנחנו צריכים להגן על עצמנו, ואנחנו יכולים לעשות זאת. אנחנו חייבים להבין שיש כוחות מטורפים בעולם, עלינו לזהות אותם ולעצור אותם מבעוד מועד".

הכומר שהציל את אביו של פרס

פרס סיפר בנאומו על קורות משפחתו בשואה ועל אירוע שהציל את חיי אביו: "ב-1945 למדתי שסבי וסבתי וכל החברים בשטעטל, נשרפו בעודם בחיים, עם הטליתות. לא יכולתי להבין למה, הם היו אנשים הגונים, מכובדים, עובדים קשה, מאמינים שכולנו יכולים להיות אנשים הוגנים. מדוע שרפו אותם? אבי היה אסיר בידי הצבא הגרמני. איבדנו את התקוות לגביו, וחשבנו שבעצם לא נוכל לדעת. ב-1 במאי 45' גילינו שהוא בחיים. הוא היה אסיר מלחמה, 5 ק"מ מכאן, במחנה של אסירים בריטים , וחברו היה קצין בריטי, בשם צ'רלס קארג. שניהם נהגו להבריח אוכל למחנה אושוויץ, הם נתפסו ואבי נידון למוות. בעומדו מול כיתת היורים, כומר אמיץ קפץ בין החיילים הגרמנים ואמר ' אם אתם רוצים תהרגו אותי, אל תהרגו אותו. אתם תיחשבו פושעי מלחמה', ולא שמענו על כך עד שחזר ב-45'".

פרס סיים את דבריו: "ההבדל בין אז לבין היום זה מדינת היהודים, ההבדל בין אז לבין היום זה שיש לנו את צה"ל, ההבדל בין אז להיום שיש לנו יכולת להרתיע, ההבדל בין אז להיום שאנחנו רודפי שלום, אך גם אנשי מציאות".

הירשזון: "לעולם לא נוכל להבין באמת את היקף השואה" 

השר אברהם הירשזון נאם באירוע ואמר: "האירוע הזה מסמן לא רק יום היסטורי, אלא גם יום של הזדמנות כבירה, תפניות כבירות. שהותנו כאן ביחד מדגישה את הצורך הדחוף לחלוק אחריות בין תושבים בעולם, יהודים ולא יהודים כאחד. עליהם להחזיק ידיים, כדי ללמוד וללמד את שיעורי ולקחי השואה. היום אנחנו כולנו צריכים להסכים לשמר את זכרם של המיליונים שנרצחו ונהרגו".

הירשזון המשיך: "אני מאמין שלעולם לא נוכל להבין באמת את היקף השואה. אנחנו מתמקדים במספרים, 6 מיליונים נרצחו ואלפי קהילות נחרבו. מיליון וחצי ילדים נשלחו לתאי הגזים. אני מבקש מכם דבר אחד, עצמו את העיניים ותחשבו על ילד יהודי אחד, משל'ה אחד, עיניו היפות, שרהל'ה אחת. זוהי, חברים יקרים, הטרגדיה שלעולם לא נוכל לשכוח".

"לוודא שהלקחים לא יישכחו"

הירשזון גם התייחס לעובדה שבעוד שנים אחדות, כבר לא ייוותרו ניצולים בחיים: "כשהדור הזה כבר לא יהיה איתנו, רק ההיסטוריה עצמה תוכל לשמש כמקור ידע על מה שקרה. האם זו תהיה היסטוריה נגד היסטוריה? ההיסטוריה של קורבנות השואה וההיסטוריה של מכחישיה. היום אנחנו חייבים להבטיח לעולם כולו שלעולם לא נשכח, שתמיד נזכור את לקחי השואה, ולוודא שהלקחים האלה ילכו גם הלאה".

"מכאן , אושוויץ בירקנאו, אנחנו אומרים בקול רם וברור: לעולם לא עוד, לעולם לא עוד", חתם הירשזון את נאומו המרגש.

הרב לאו נאם באירוע ואמר כי "כשהיטלר כתב בספרו 'מיין קאמפף' על כוונתו להרוג יהודים אנשים צחקו. גם 10 שנים לאחר מכן, כשהפך לראש הרייך , הוא חזר על עמדותיו, והחוקים הגזענים מנירנברג לא הוסתרו. העולם אמר 'זה לא אפשרי, העולם לא יאפשר זאת, איש לא יאפשר לכך להתבצע'. והיום יש אנשים שמכחישים את קיומה של השואה. קחו את מילותיו של נשיא איראן ברצינות רבה ביותר, שימו אליו לב, גם לאוסמה בן-לאדן. אני לא משווה איש להיטלר, לא משווה אף אירוע לשואה, לעולם לא אעשה זאת, אך הסכנות והאיום עדיין קיימים. קחו את זה ברצינות".

גם סגן יו"ר הפרלמנט הפולני בורניסלב קומורבסקי נאם בטקס, ואמר כי "הקשרים הדיפלומטיים בין פולין לישראל יצרו ויכוח נוקב על העבר. עם אחד יכול לומר לשני את כל הדברים, אפילו את הדברים הקשים והכואבים ביותר. כל עם צריך לגלות רגישות להיסטוריה של העם שמנגד. מי כמו הפולנים, ש-120 שנה לא זכו לעצמאות, יכול להבין את החשיבות של העצמאות והביטחון של מדינה יהודית חופשית".

משתתפי הטקס הדליקו 6 משואות לזכר הנספים, ונשאו תפילת אל מלא רחמים. הטקס הסתיים כמובן בשירת "התקווה".

נח שלו, מנהל מנהל חברה ונוער במשרד החינוך סיפר ל-ynet בתום מצעד החיים: "במפגש בין בני הנוער היהודים מהעולם היה הרבה בכי, התרגשות והתייחסות רצינית למראות הקשים במחנה ההשמדה הגדול בעולם". את המשואה הראשונה הדליקה מנכ"לית משרד החינוך עמירה חיים בשם המחנכים והתלמידים בישראל והקדישה אותה לאנשי החינוך שנרצחו בשואה. 

להיות כאן כדי לספר לדור הצעיר

אחד הצועדים היה שמואל בלומנפלד, בן 80, שניצל מהשמדה וחי כיום בבת-ים. הוא הוביל קבוצה של גימלאים שהצטרפו לבני הנוער. בלומנפלד זוכר את המסע האישי שלו לבירקנאו ב-1943 בין 2,000 יהודים מגטו קרקוב. "הם זרקו אותנו בבירקנאו ואנחנו חשבנו שזה מפעל. לא היה לנו מושג שזה מחנה מוות".

בלומנפלד, אז נער בן 16, סחב בשעתו גופות במשך חודש ואז נשלח למכרה פחם סמוך, "עבדתי עם כורי פחם פולנים וגרמנים וכמה מהם עזרו לי. ניצלתי ממש במזל, אבל גם בזכות עזרה מאזרחים שהביאו לי לפעמים מזון". לאחר המלחמה הוא נישא ועלה לישראל. לימים עבד כסוהר ושמר על הצורר אדולף אייכמן, לפני שהוצא להורג ב-1962.

"עדיין יש אנשים שמכחישים את השואה, לכן זו חובתי לבוא לכאן ולספר לבני הנוער מה באמת קרה, מה ראיתי במו עיני, מה שאני חוויתי". רוב הנספים במחנה אושוויץ-בירקנאו היו יהודים, אך הושמדו שם גם פולנים, צוענים ובני לאומים אחרים. המחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945 בידי חיילי הצבא הסובייטי.