בסימן עלייה

החיים מחייכים לסטיבן ווילסון. יש לו קריירה בינלאומית, הוא עובד השנה על ארבעה אלבומים במקביל, יש לו דירה קטנה ליד הים ומדי שבוע הוא מוצא חברים חדשים בסניף הדואר המקומי או בחנות הירקות. וכל זה קורה כאן, בישראל.

חמש שנים עברו מאז שווילסון (38) פגש את אביב גפן והשניים החלו בשיתוף פעולה מוזיקלי והקימו את להקת "בלקפילד". עכשיו הם עובדים על האלבום השני של הלהקה, ווילסון החליט לעבור דירה - מלונדון לתל-אביב. "אני מנסה לגור כאן", הוא מסביר, "אני עובד עם 'בלקפילד', אז אני מנצל את ההזדמנות לנסות לחיות פה.

 להכיר אנשים, להסתובב בעיר. ישראל היא מדינה נהדרת, במיוחד תל-אביב. יש פה מסעדות נהדרות, אוכל טוב, ים מדהים, את הבנות הכי יפות בעולם, המון סיבות אמיתיות בשבילי לחיות כאן", הוא ממשיך ומשקיף על הרחוב העמוס מתוך בית-הקפה התל-אביבי שבו אנחנו יושבים.

בחוזה שווילסון חתם עם בעל הבית שלו בתל-אביב יש אופציה להארכה. "הרבה פעמים חשבתי לבנות פה בית", הוא אומר, "יש סיכוי שישראל תהיה הבית השני שלי, אבל לא היחיד. אני נורא אוהב את השילוב בין ישראל לאנגליה. הן שונות לגמרי. הבריטים הם אנשים מאוד פרטיים, הם מקפידים לשמור דברים לעצמם. ישראלים הם לא כאלה. באנגליה אני לא יכול ליצור חברויות עם אנשים בסופרמרקט, או עם אנשים שעובדים בבנק שלי או בסניף הדואר. אבל אני כן יכול בישראל, ואני אוהב את זה".

הנה עוד משהו שלא ידעתם על סטיבן ווילסון: ביתו בלונדון נמצא ב"גולדר'ס גרין". אם השם לא מצלצל, מדובר בשכונה המאכלסת קהילה יהודית וישראלית גדולה. ברחובה הראשי תוכלו למצוא בתי-כנסת, מסעדות יהודיות, סניף של "סטימצקי", "קפולסקי" ו"כרמלי'ס בייגלס". "אין לי קשרי משפחה יהודיים, אבל יצא שאני קשור לקהילה היהודית גם בארץ וגם בלונדון", מסביר ווילסון את צירוף המקרים, "הבית שלי באנגליה ממוקם שם במקרה, אני אוהב את השכונה".

בימים אלה עסוק ווילסון בשלל פרויקטים מוזיקליים. מלבד האלבום המיועד של "בלקפילד", הוא מתכוון להוציא השנה אלבום עם להקתו המפורסמת והמצליחה "Porcupine Tree", הוא שוקד על פרויקט חדש יחד עם זמר להקת אופת' (לה גם הפיק ווילסון שלושה אלבומים) ועם המתופף הגרנדיוזי של להקת "דרים ת'יאטר", מייק פורטנוי. בתחילת שנה הבאה הוא יחל להפיק אלבום ללהקת המטאל הישראלית "Orphand Land". "אני אוהב לעבוד, אני חייב לעבוד", הוא מסביר, "אני לא מוכן לוותר על שום דבר ועל אף פרויקט. כשהייתי צעיר יותר עבדתי כמה שנים בהלחנת מוזיקה לפרסומות ומאוד שמחתי שיכולתי לוותר על זה. לא באמת אהבתי את זה, זו היתה דרך לממן את הלהקות שלי. ועכשיו, כשכל הרכב תופס תאוצה, אני רץ ממקום למקום ואני משוגע על זה. יש לי מזל שיש לי כל כך הרבה דברים שמעניינים אותי ואני יכול להפיק אותם בכל העולם. אני לא מחפש קריירה בישראל, אני רוצה שהמוזיקה שלי תהיה בינלאומית ותפנה לכולם".

איך מתקדמת העבודה על האלבום החדש של "בלקפילד"?

"אנחנו עובדים הרבה. יש לנו אוסף של שירים טובים ורק באחרונה התחלנו להקליט אותם באולפן. אחד הדברים הנפלאים הוא שגם לאביב וגם לי יש המון שירים ישנים שאפשר לעבד וליצור מחדש. עשינו את זה באלבום הראשון עם השירים של אביב ואנחנו מתכוונים לעשות זאת גם הפעם. אנחנו בהחלט חושבים על האלבום כיצירה שתיכנס לשוק הבינלאומי ולא רק לקהל הישראלי. האלבום הראשון יצא בישראל לפני שהוא יצא באירופה ויכול להיות שזו היתה טעות. בזמן ההמתנה באירופה, הקהל מספיק לשמוע, להתעניין ולהוריד שירים ואז כשהאלבום מגיע ההתלהבות קצת יורדת. כך שכנראה נשתדל להוציא את האלבום הבא בכל העולם באותו זמן. רוב הכתיבה נעשית על ידי אביב, ורוב השירה וההפקה נעשות על ידי, כך שזה שיתוף פעולה אמיתי כשכל צד עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב".

הרומן בין גפן לווילסון הוא אכן סיפור אהבה מהסרטים. אבל לווילסון היה רומן נוסף בישראל. בימיו הראשונים בארץ הוא התאהב בצעירה ישראלית. הם היו ביחד כשנה ונשארו חברים טובים. "יש טוויסט אירוני בסיפור הזה", משתף ווילסון, "במין צירוף מקרים כזה, יצא שדווקא היא גרה ועובדת עכשיו בלונדון, אבל זה לא בגלל הקשר שלנו. בפעם הראשונה שהגעתי לישראל הייתי בשוק. לא ציפיתי לכזו אווירה צעירה, נעימה, לא דתית, במיוחד בתל-אביב, אני לא כל כך זוכר למה בדיוק כן ציפיתי, אבל תיארתי לעצמי משהו הרבה יותר שמרני וממסדי".

מה אתה לא אוהב בישראל?

"אני לא אוהב שנוצרת סיטואציה של כפייה דתית. אני לא מעריץ גדול של ארגוני דת, בעצם אני לא מעריץ גדול של דת בכלל. אני כן מאמין ברוחניות ואני רואה את עצמי כאדם רוחני. ואני מודע לאלוהים או לשטן, אבל אני חושב שהם קיימים בתוך בני-האדם ולא מרחפים מעלינו. אני מאמין שאלוהים נמצא באמא אדמה ונמצא בתוכנו. פעמים רבות הדת מקדמת שנאה ומקדמת חיכוך בין אנשים. אני לא ממש אוהב את הצד הדתי של ישראל, למרות שבתל-אביב אני כמעט ולא רואה את זה. לפני כמה ימים ניגנו באולפן בבני-ברק ביום שישי. אחרי כמה שעות אמרו לנו שאנחנו צריכים להפסיק לעבוד, כי אם לא נפסיק אז המקום יקבל דו"ח, כי אסור לנגן כשנכנסת השבת. השיטה הזו נראית לי קצת מופרכת, כי זה מראה שמישהו כופה את האמונה שלו עליי ואני לא מאמין בדברים האלה". 

אין סיבה שלא

חוץ מהדירה, חנות הירקות, הנשים והים, ווילסון גם משתלב מוזיקלית בעיר הלחה. לפני כמה שבועות, באופן מפתיע, הוא לקח את הגיטרה שלו והופיע לבדו ב"בלום-בר" בתל-אביב. פאב אפלולי ושכונתי ברח' קינג ג'ורג'. "זה פאב שאני מרבה ללכת אליו ובעל המקום הוא חבר ממש טוב שלי. היתה לו יום הולדת והוא ביקש ממני לנגן כמה שירים והסכמתי. הקהל הגיע כי ההופעה פורסמה באינטרנט, אבל זה לא משהו שהייתי עושה באנגליה. אם הייתי מופיע בפאב קטן בלונדון בלי לספר לאף אחד, זה היה הופך לעניין גדול עם הרבה רעש מסביב, במקום הגישה האינטימית עם החברים בפאב.

"אני מבין שהבחירה שלי בישראל נראית לעיתים כהפתעה, אולי בגלל שיש לי הזדמנות לעבוד גם באנגליה או בניו-יורק, שבעיני רבים נחשבות לערים 'אופנתיות' יותר. אבל כל החברים  שבאו לבקר אותי בישראל פשוט התאהבו במקום. אין סיבה שלא".

אתה אוהב מוזיקה ישראלית?

"לא. 99 אחוז מהמוזיקה הישראלית גרועה, 99 אחוז מהמוזיקה הבריטית גרועה, 99.9 אחוזים מהמוזיקה האמריקנית גרועה, 99 אחוז מהמוזיקה בכלל היא גרועה. נקודה. ישראל לא שונה, רוב המוזיקה היא שטויות, כמו בכל מקום בעולם, זה לא באמת חשוב מאיפה האמן מגיע. אבל אין ספק שבישראל יש הרבה מוזיקאים מוכשרים. מלבד 'אורפנד לנד', שאותם אני אפיק בשנה הבאה, שמעתי כמה להקות שממש אהבתי. גם אם אני ארצה, אין לי באמת זמן לעבוד איתם, אבל אני כן מנסה לעזור להם. יש שתי להקות שחיברתי עם חברות תקליטים בחוץ לארץ, אחת בארצות-הברית והשנייה בגרמניה".

מה היית מייעץ ללהקה ישראלית שרוצה לפרוץ לשוק הבינלאומי?

"אחת הבעיות המרכזיות בלהקות הצעירות היום, היא שרובן נשמעות כמו להקות מפורסמות ומנסות להידמות להן. זו לא בעיה ישראלית, זה קורה בכל העולם. הרבה פעמים קיבלתי הקלטות דמו או כתובות אינטרנט שנשלחו לאי-מייל שלי עם שירים של להקות צעירות, והרבה מהן נשמעו כמו 'פורקיופיין טרי'. מצד אחד, זה מאוד מחמיא ונוגע, כי זה כיף לדעת שיש אנשים שמעריצים את המוזיקה שלך, אך מצד שני זה עלבון, כי כנראה שאותם אנשים לא ממש הבינו את המוזיקה. אני גדלתי בשנות השמונים, ולצערי לא היתה הרבה מוזיקה טובה בתקופה הזו. היו כמה להקות בודדות טובות כמו 'דה קיור', 'דפש מוד', 'דה קלאש' או 'ג'וי דוויז'ן'. אבל רוב הלהקות פשוט ניסו לחקות את הטובות ביותר. אותו דבר קרה בשנות התשעים, כשהחתימו כל להקת גראנג' גרועה אחרי ש'נירוונה' ו'פרל ג'אם' הפכו להיסטרייה. ותראה לאיזה להקות אנחנו מקשיבים היום -  לטובות ביותר. ונמשיך להאזין להן גם בעוד 100 שנה. מישהו בכלל זוכר להקות שהצליחו לכמה רגעים באותה תקופה? ישנן להקות בארה"ב כמו 'פאפא רוואץ'' או 'לינקן פארק' שעוברות את השלב הזה ממש עכשיו, הן חיות בצל של דברים גדולים באמת ובעוד כמה שנים אף אחד לא יזכור אותן. כבר עכשיו לא ממש זוכרים אותן.

"אנחנו חיים בעידן של הורדות ואינטרנט. אני מאמין שדווקא להקות אלטרנטיביות כמו 'פורקיפיין טרי', 'אופת'', פליימינג ליפס', 'בלקפילד', 'טול', 'דה מארס וולטה', 'ארקטיק מאנקיז' - הן אלו שמוכרות יותר אלבומים בתקופה כזו, מפני שהן מביאות איתן אלבום שהוא חתיכה ויצירה אחת. זה רוחני ואמיתי. כשמעריצים באמת אוהבים את המוזיקה שלהם, הם רוצים להרגיש את המוצר המוגמר, לראות את הדיסק בעיניים, לקרוא את המילים שבתוך העטיפה, הם רוצים להרגיש את זה. זאת בעוד שרוב עידן האינטרנט מבוסס על סינגלים, אבל אי אפשר להרגיש סינגלים שאתה מוריד באינטרנט".

"בסופו של דבר", הוא מסכם, "הנקודה היא שאתה צריך ליצור משהו שאף אחד עדיין לא יצר. נכון שזה קלישאתי ולא נשמע אפשרי, אבל זה כן.  אתה רוצה לנגן שיר באורך 15 דקות? תעשה את זה. אתה רוצה להקים להקה עם שלושה באסיסטים? לך על זה. באמת שלא צריך לחשוב איך להשיג חוזה הקלטות שונה או איך להתנהג על במה. פאק איט, זה לא חשוב. יש לך סיכויים הרבה יותר טובים להצליח אם פשוט תעשה את מה שאתה אוהב ורק תהיה עצמך".