יאפים בארמון וג'יפ משוריין

והם היו קונים. אוהו, תסמכו עליהם. הם היו קונים. כל הטיפוסים שרוכשים עכשיו, וירכשו תיכף, את דירות ה"יוקרה" במגדלי "יו" בדרך נמיר פינת הרעשה אטומית בואכה זיהום אוויר נצחי בתל-אביב - מגדלים שעליהם חתום פיליפ סטארק עוד בטרם הונחה אבן הפינה - אלה יקנו הכל. בכל מחיר. מיליון דולר לדירה בקומה ה-12? למה לא. ושהקבלן ישים לנו את הספה של איי.די. דיזיין מהדירה לדוגמה, בסדר? ספה מקסימה. מקורית נורא.

אלו אותם אנשים שקנו את היוקרה המשוערת של מגדלי אקירוב, מרחק יריקה מעוצבת ממגדלי "יו", שם גרים להם בכיף ראשי ממשלה בדימוס ואנשי עסקים בשכנות לכמה מגדולי הפשע המאורגן בישראל. וכולם משקיפים עליכם ממרומי הבניין הכעור שלהם, שנראה כאילו בנייתו מעולם לא הושלמה - טרומי ועלוב ומתנשא לגובה עצום, כפול שלושה מגדלים זהים - ומרגישים, אני מניח, ממש ממש בחיים. אלו אותם אנשים שכספם - גם לאחר שגדל וגדל - לא הצליח לקנות להם בדל טעם טוב, וכעת עבר להטביעם במגדלים מתנשאים, מרוחקים, חתומים על-ידי מעצב-על בינלאומי שחתימתו אינה שווה כיום יותר מזו של חיליק סטארק מדרום העיר.

מגדלי השן והשיש החדשים של תל-אביב הם מקום משכנם של הישראלים שבחרו לחדול ולחיות בישראל ולעבור לחיות בתוך עצמם בלבד. בג'יפים המופרזים שלהם - כלי רכב בגודל אסם תבואה, שלאחר ארוחת צהריים דשנה מדי בהחלט יכולים לטפס על פיאט פונטו שעומדת לתומה בצומת; בדירותיהם המגוחכות, שמחירן זהה לזה של ארמונות בטוקיו; ביחסם המנוכר, הקר והאדנותי כלפי כל נותן שירותים או ישראלי המחייב אותם באינטראקציה שמחוץ לעדות השיש והכסף; בניתוקם - בעודם בחיים - מכל המכשירים המספקים לנו חיים: סביבה, רחוב, אינטראקציה, נוף אנושי, איכפתיות; בכל אלה, מסמנים העשירים החדשים מהצפון את הטריטוריה הנפשית ההרמטית שבה הם תחומים, ללא שעות פתיחה לקהל.

יאפים עם ג'יפים וארמונות, עם מערכת ניווט לווייני שתסייע להם להגיע ממעצב השיער בצפון הישן למדרכת הקפה ברמת השרון; אלו הישראלים שבחרו, במקום סתם לחיות, להתחיל למלוך - ממרום מושבם המוגבה ברכב הארבע-על-ארבע, מהדופלקס שבמרומי המגדל, מהבית הפרטי שמאחורי החומה בכפר שמריהו או בכפר הצעצועים לעשירים שהוקם על חוף הים שהיה פעם של כולם.

האנשים האלה, שנעים בתוכנו קרים ואטומים כאייג'נט סמית' של "המטריקס" - הנשים אחידות השיזוף נחבאות מאחורי

משקפי שמש בגודל מסכי טלוויזיה, הגברים מאחורי ההגה - הולכים ומתרבים. הם בכל מקום. כשאחד מהם, עו"ד דורי קלגסבלד,פוגע עם הג'יפ שלו במציאות הקונקרטית, אתם שומעים את הדי הפיצוץ שרק יילך ויחריף בין ישראל האמידה שהצליחה, בכוחה ובאדישותה ובקשריה הטובים, להימלט מהמטריקס הישראלי, לבין מי שנותרו מאחור. אתם שומעים את קול השיקשוק ההולך וגובר של מלחמת הפערים בנוסח הדרום אמריקאי: הם בצד העשיר של העיר, מגוננים על עצמם, בעוד כל היתר מנסים להתפרץ פנימה.

המרחקים בין ישראל של מעלה ומטה הפכו ארוכים מכדי שניתן יהיה לגשר עליהם בעוד טור דעה מפויס. לא כולנו אחים הניצבים מאותו צד של הגדר, והג'יפ היוקרתי הוא לא יותר מהמשכו הטבעי של החיץ הממוקם כעת בין בעליו לבין המציאות. כי לאחר שהגביהו מספיק את ביתם וגידרו אותו בחומה, הם נאלצים להגביה גם את רכבם, להפוך אותו משוריין יותר, מאיים יותר, כזה שיבטיח כי במקרה שהגרוע ביותר יקרה - להלן יווצר מגע ישיר עם מישהו משכונה סוציו-אקונומית אחרת - הם יהיו מי שייצאו מזה בחיים.

הג'יפ משמעותי גם באגף ההרתעה. הג'יפ אומר: אל תנסו להתקרב אליי, לחסום אותי, להיכנס לפני. אל תעמדו בדרכי. זה יהרוג אתכם. במלחמת המעמדות הישראלית הנוכחית, הג'יפ הוא כלי מלחמה. נשק. משוריין. זו הסיבה שההאמר נמכר כאן. אם היו מוכרים גם מרכבה, הייתם רואים טנקים בחניוני מגדלי היוקרה.

סמלי הסטטוס החדשים נועדו לשרת את בעליהם דרך פגיעה בכל השאר, אם זה באמצעות בנייני הענק החוסמים את קו האופק ומכחידים ריאות ירוקות, אם זה ברכבי הכביש-שטח החוסמים נתיבים ומדרכות. כל זה נועד להעניק לרוכשיהם תחושה מוגנת ובטוחה, כאילו דבר לא יכול לפגוע בהם, לא משנה כמה גבוה יגיע מפלס הכאוס הישראלי שם למטה. כאילו גם במקרה שהחרא יפגע במאוורר - כפי שקרה באותו יום לעו"ד קלגסבלד - עדיין לא יאונה להם כל רע. כי היי, החרא שלהם לא דומה לזה של כל השאר. החרא שלהם הוא בעיצוב ובחתימת פיליפ סטארק.