מפעל ההנצחה של אבא של "בלונדי"
יוסי צור, שאיבד את בנו בפיגוע בחיפה במרץ 2003, גילה שאין אף גוף המתעד את אתרי ההנצחה והוא יוצא למסע תיעוד ושימור אינטרנטי של האתרים. שלחו אליו את האתרים בתמונות וספרו על היקרים
הנצחה נחלקת למספר סוגים. הנצחה ממלכתית – למשל אתר ההנצחה המרכזי לנפגעי הטרור בהר הרצל בירושלים. הנצחה עירונית – למשל גן הזיכרון בחיפה, או האנדרטה ליד הדולפינריום בתל אביב. הנצחה פרטית – למשל משפחה הרוצה לבנות גן משחקים שכונתי על שם יקירה.
האנדרטה המרכזית לחללי הטרור בבקעת הירדן (צילם: יוסי צור)
להנצחה הפרטית ישנם שני סוגים עיקרים, הנצחה פעילה והנצחה סבילה. הנצחה פעילה היא בניית או קריאת גן משחקים, מגרש ספורט, חדר מחשבים או ספריה על שם יקירם. הנצחה סבילה היא הקמת אנדרטה והעמדתה במקום בו ניתן רק לצפות בה ולהתרשם ממנה.
כככל, ההבדל המשמעותי הוא שהנצחה ממלכתית או עירונית עוסקת באירועים בעלי אופי ציבורי רחב, אירוע המביא ציבור גדול להרגיש צורך להנציח בו את נפגעי האירוע. ואילו הנצחה פרטית היא לבודד שמונצח על ידי משפחתו. הבדל משמעותי נוסף הוא שהנצחה ממלכתית או עירונית ממומנת על ידי המדינה או הרשות המקומית, ההנצחה הפרטית לעומת זאת ממומנת על ידי המשפחות מכספי המשפחה ותרומות.
מסע ארוך אל הכאב והשכול
תופעת ההנצחה הפרטית מואצת בשנים האחרונות ומעלה שאלה מעניינת, מה מניע משפחות שאיבדו את היקר להם מכל, לתרום ממיטב כספם לחברה כולה והכל בכדי להקים גן משחקים, מגרש ספורט או להעשיר את החברה מבחינה אומנותית על ידי הצבת אנדרטה-פסל.
פסל לזכרה של נעה אורבך ז"ל, שנרצחה בפיגוע בכפר סבא (צילם: יוסי צור)
ההנצחה היא עסקה בין החברה ובין המשפחות השכולות שבה המשפחות תורמות לחברה והחברה מבטיחה לזכור ולא לשכוח. כך דורות של ילדים שיעברו בגן המשחקים יראו את השלט או האנדרטה, הוריהם יספרו להם על התקופה שהייתה בארץ שבה נהרגו אנשים ברחובות וכיצד בעזרת ההנצחה אנו זוכרים אותם. ההנצחה מעלה מחדש את האחריות ההדדית ומחזקת את הקשרים בחברה ומחזקת את יכולת העמידה של החברה כולה אל מול הסכנות העתידות לבוא. הסופר יורם קניוק התייחס לנושא הזכרון כשכתב "עם המאבד את זכרונו – מאבד את חייו. עם חי ממולדת וקברים".
גן המשחקים לזכרם של שמעון, רן וגל קורן, שנרצחו בפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה (צילם: יוסי צור)
בספר "גלעד – אנדרטות לנופלים במערכות ישראל" שיצא בהוצאת משרד הבטחון כמהדורה מיוחדת ליום הזכרון 1989 מופיע קטע שנכתב על ידי יצחק רבין ז"ל שר הבטחון דאז. רבין כתב את הקטע מתוך ידיעה כי הקטע יבוא בספר לחיילים שנפלו אך בחר להשתמש במילים "חבורה גדולה ומופלאה של נערים ונערות" כמו ראה את הנולד וידע כי הקרבן אינו רק של חיילים אלא גם של מיטב הנוער עוד טרם גיוסו לצה"ל. קטע זה מבטא בצורה הטובה ביותר את מהות ההנצחה.
וכך כתב רבין: "אין אנו בונים שערי ניצחון, ואין לנו היכלות גבורה. אין כמונו היודעים כי מלחמות, אפילו הסתיימו בניצחון , הן מסע ארוך אל הכאב והשכול. הארץ הזאת ידעה סבל רב במלחמות וביניהן, פניה חרושים בקמטים של כאב. שילמנו, ואנו מוסיפים לשלם, מחיר יקר תמורת הזכות לתקוע כאן יתד, לבנות כאן בית. ואיך אנו גומלים לאותה חבורה גדולה ומופלאה של נערים ונערות, ששילמו את המחיר היקר תמורת קיומנו כאן? אין תגמול. המעט שאנו, החיים, יכולים לגמול לחברינו המתים הוא הזיכרון, ההולך אחריהם ואיתנו.
אנדרטות העץ, האבן והברזל הן אחת מן הדרכים, שבחרו מדינת ישראל, משפחות הנופלים וחבריהם כדי להביע הוקרה ותודה ולהנציח את זכר ההולכים.
קיר הזיכרון בחיפה: (צילם: יוסי צור)
האנדרטות הן ציוני הדרך, המפה ההיסטורית והגיאוגרפית של המלחמות, הפעולות והתאונות. כמעט שאין הן פוסחות על אך אחד מאותם אירועי ביטחון, שהיו לחלק מקורות החיים הכואבות של מדינת ישראל, מפסגת החרמון ועד למפרץ אילת.
קורות הארץ הזו חקוקות באנדרטות העץ,האבן והברזל. אנשי הארץ המיוסרת הזאת עוצרים לידן – ושואלים. הרבה כוח טמון בשאלות הללו, בסקרנות לדעת, ללמוד ולזכור.
הזיכרון החצוב באנדרטות, נע איתנו ממקום למקום, מזירת קרב אחת לאחרת, ממלחמה למלחמה, כמו מרוץ שליחים, ההולך על פני הארץ כולה ומעביר את מקל הקרבות מאחד לרעהו. זהו שימור היסטורי של הזיכרון, של אותה "דומיית לבבות אמיצים" כדברי נתן אלתרמן. הספר הזה אוצר בין דפיו את סיפורה של המלחמה על ארץ ישראל, וזהו גם סיפור חיינו שלנו."
ספרו ותראו לנו איך הנצחתם אותם
לאחר שבני אסף נרצח בפיגוע באוטובוס 37 בחיפה בחמישי למרץ 2003 התחלתי מחפש מהי הדרך הנכונה להנציח, ניסיתי להיעזר בניסיונם של אחרים ולראות מה קיים, כיצד מנציחים. לתדהמתי גיליתי כי אין במדינת ישראל תיעוד מסודר של הנצחות חללי טרור. אין גוף או מוסד אשר מתעד ושומר את הנצחות חללי הטרור כדי להנחילם לדורות הבאים.
לכן התחלתי אוסף אחת לאחת אנדרטה אחרי אנדרטה את המקומות שבהם מונצחים חללי טרור.
פסל לזכרה של אורלי אופיר, שנרצחה בפיגוע במסעדת מצה. (צילם: יוסי צור)
עם התקרב יום הזכרון 2006 המפעל לא תם, ישנם אתרי הנצחה נוספים אשר מתחבאים בשכונות המגורים ובערים אך גם באיזורי הספר בין אם החקלאים ובין אם לאורך הגבול ממש אשר בהם הונצחו אלו שגילו דבקות במשימה האזרחית, שמרו על אורח החיים הרגיל ושילמו בחייהם כדי שהאוייב לא יכריע אותנו לא משנה כמה ינסה לשבש את מרקם החיים האזרחי בעורף הישראלי.
היום מקושט הנוף האורבני הישראלי באנדרטאות והנצחות לחללי הטרור אשר אינן פוגעות בנוף זה ומוסיפות כבוד לנופלים ומחזקות את החברה לקראת שעוד צופן לנו העתיד. הנצחות קיימות במגוון צורות רחב, אחת מצורות ההנצחה הנפוצות היא כתיבת ספרים אשר מביאה דרך הספר את יצירתו של זה שנפל חלל אם יצר בחייו או מביאה דרך עיניהם של האוהבים, החברים ובני משפחה את סיפור חייו למען הדורות הבאים שלא זכו להכירו. קיימות כמובן צורות הנצחה רבות מאד, על ידי חלוקת מלגות, הקמת תכניוות לימודים, חדרי מחשב, קבוצות ספורט, טורנירים ואירועים רבים אחרים אשר כל מטרתם – הזכרון.
בכדי להשלים את המשימה ולאסוף ולתעד את כל מקומות ההנצחה לחללי הטרור במדינת ישראל אנו קוראים לציבור הרחב להירתם ביום הזכרון הזה למשימה וכל אחד שמכיר אנדרטה, גן משחקים או הנצחה אחרת ישלח אלינו את המידע כדי שנוסיפו למאגר הקיים.
בני המשפחה אשר הקימו הנצחות לזכר יקירם ואשר מטפחים את המקום ומבקרים בו מוזמנים גם הם לשלוח את פרטי ההנצחה ותמונת המקום כדי שישמר במאגר הקיים. נקווה שיקום גם גוף ממלכתי או משרד ממשלתי אשר יהיה מוכן לאמץ פרוייקט זה אליו ולמען עתידנו לתעד ולשמר את העבר.
תחנת האוטובוס בקריית מנחם בירושלים, המשפחות הנציחו הנרצחים בפיגוע (יוסי צור)
בואו נכבד ונזכור את אלה שאיבדו את חייהם ואשר ידעו כי אנו שנישאר אחריהם נזכור אותם ונזכיר אותם בכל הזדמנות. בואו נשאיר את זכרם צרוב בזכרון העם כולו לעולמי עד.
יוסי צור, אביו של אסף כמעט בן 17 במותו
- את הסיפורים והתיעוד שלכם על אתרי הנצחה אנא שלחו דרך האימייל האדום.
- אתם מוזמנים לפורום נפגעי טרור
אותו מנהל יוסי צור, ביחד עם הדר גיטלין
