אנדרטה מקוונת: על תרבות ההנצחה ברשת

האינטרנט מספק למשפחות רבות של נופלים דרך אלטרנטיבית וייחודית להנציח את זכר יקיריהן. האנדרטה המקוונת הזו מאפשרת למשפחות השכול לקבל חיזוקים מהגולשים ולהתחבר לאחרים שחוו אובדן דומה.

"בהקשר זה, חשוב לזכור כי האינטרנט אינו רק כלי המשמש לצריכת מידע אלא גם לייצור מידע", אומרת ליאב שדה-בק, דוקטורנטית למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, החוקרת את תרבות האבל וההנצחה באינטרנט הישראלי במסגרת לימודי הדוקטורט שלה. הבחירה של שדה-בק בנושא השכול נבעה, בין השאר, מטרגדיה במשפחה, אך היא ביקשה שלא להרחיב בעניין.

הקמת אתר ועדכונו דורשים ידע מוקדם וזמן, אך לדבריה, המשפחות כלל לא נרתעות. היא גילתה כי במקרים רבים,

אנשים השקיעו לא מעט כסף וזמן בנושא, וחלקם אף לקחו קורסים בלימודי מחשב, כדי להקים אתרים מקיפים ומורכבים. 

על אף שבראיון זה התמקדנו באתרים לזכר חללי צה"ל, יש לציין, כי המחקר של שדה-בק מקיף, מלבד אתרים להנצחת חללי מלחמות ישראל, גם אתרי זכרון לנספים בשואה, ואתרי זכרון פרטיים של אנשים שקרוביהם נפטרו מסיבות שונות. המחקר עדיין לא הושלם, אך שדה-בק סיפרה לנו על מסקנות הביניים שלה.

אתרי הנצחה בפס רחב

הפס הרחב הביא, באופן טבעי, גם לשכלול אתרי ההנצחה. באתרים רבים שולבו קטעי וידאו ומוזיקה. למשל, האתר של אמיר מאיר ז"ל, שנהרג מאש חיזבאללה בלבנון בשנת 2000, מלווה בצלילי מוזיקה. יש בו קטעי וידאו מחייו של מאיר, אלבומי ציורים שנשלחו למשפחה ואלבומי תמונות.

באתר שהוקם עבור לירז טיטו ז"ל, שנהרג בקרב עם מחבלי חיזבאללה בשנת 1999, מופיע קטע וידאו ביתי של לירז מ-97' בו הוא מספר על חבריו, וגם כתבות ששודרו עליו בטלוויזיה. באתר אפשר להאזין לשיר זכרון שנכתב ללירז, ולשיר הפסקול מהסרט שהוכן עליו.

”שילוב הצלילים ומוזיקה באתרי ההנצחה סייעו להעצמת האפקט”, מסבירה שדה-בק, "אפשר לראות את הבן אדם ולשמוע אותו. הוא ממשיך לחיות בלבבות של כולנו. האתר, למעשה, ממשיך את הקיום של האדם".

יש התאמה בין החדירה של האינטרנט לבתים, לבין הגידול במספר אתרי הזיכרון?

“כן. מספר אתרי ההנצחה גדל והולך, ובמקביל גדלה גם כמות הכניסות. המרווח בין מותו של אדם לבין אתר לזכרו קצר יותר מאי פעם. במקרים מסוימים, עלו אתרים תוך יום מהמוות".

האם אתרי ההנצחה מסייעים למשפחות השכולות להמשיך בחייהן?

"יש אנשים שהאובדן הופך לכל עולמם, ויש כאלה שצמחו מתוך הכאב והמשיכו הלאה. לכל אחד יש צורת התמודדות שונה עם השכול, אני לא חושבת שיש כלל אחיד. נכון לומר, על פי מחקרים, כי האינטרנט מאפשר לקרובים להיחשף יותר לעומת החיים האמיתיים. רואים את זה בקהילות תמיכה וירטואליות. אין המשמעות כי גם מחוץ לרשת קל להם לחשוף את האובדן ולדבר עליו. עם זאת, רוב האנשים שפניתי אליהם כן שמחו להיפגש ולדבר".

"לא מצאתי דמות בולטת שדוחפת את העניין. לאחר שעולה היוזמה לבניית האתר, כולם נרתמים לעניין. עם זאת, מדובר בעיקר גברים (כ-75% מיוזמי האתרים) בטווח גיל משתנה, עד 60.

"הנתון הזה מאוד מעניין. נראה כי גברים נעזרים בחשיפה העקיפה שמספק האינטרנט ככלי לביטוי ולשיתוף ברגשות מאוד כואבים ואישיים".

"נשים פחות מעורבות ביוזמה הראשונית ובצד הטכני אך לעתים קרובות הן נסחפות בהמשך, עם כל המשפחה והחברים, לתוך תהליך הבנייה. בשלב זה הן הופכות למשתתפות פעילות באיסוף החומרים, בעריכתם ופרסומם באתר”.

“מקימי האתרים מפיצים אותם לסביבה הקרובה דרך אימיילים, ומשלבים הודעות וקישורים למאמרים בפורומים. כמו כן, בתקשורת מתפרסמות כתבות עם אתרים וסיפורים אישיים, והם שולחים בקשות לכתוב עליהם גם למדורים לסקירת אתרים. יש להם רצון אמיתי כי ידעו על האתרים האלה. אתר הנצחה שלא מבקרים בו - אין לו משמעות".

משפחתו של מדחת יוסף, שנהרג באוקטובר, 2000 הקימה אתר לזכרו, ובחרה להשתמש באינטרנט כמקום להציג את המחאה שלהם על ההתנהלות של צה"ל באירוע שהביא למותו.

באתר נכתב: "בתחילת האינתיפאדה...הותקף קבר יוסף שבשכם על ידי המון פלסטינאי חמוש. על הקבר שמרו 12 חיילים רובם חיילי מג"ב. בתחילת ההתקפה נפגע מדחת יוסף מכדור והוא נפצע. אף שהיתה תוכנית חילוץ של הצבא לחיילי הקבר למקרים מעין אלה ("כותנת פסים") לא הופעל כוח החילוץ, ומדחת יוסף דימם במשך שעות עד למותו. 1,000 מטרים בלבד הפרידו בין הכוח הנצור בקבר לבין מוצב צה"ל בגבעה קרובה - תל א-ראס".

האתרים מגיעים רק ממקום של אבל, או גם מרצון למחות ולשנות?

"אתרי זיכרון הם לא אתרי מחאה מעצם הגדרתם, אך לעתים קרובות המשפחות משתמשות בהם כדי להביא את גירסתן מול גירסת הצבא.

באתרים כאלה ניתן להבחין במימד של מחאה או רצון לשנות. מצד שני, באתרים רבים אחרים אפשר להבחין בשכפול של התכנים המופיעים באתרי הזיכרון הרשמיים וברצון לשמור על ממלכתיות. זאת ועוד, גם באתרי הזיכרון המבטאים קול ייחודי, האבל הוא אישי ואינו מתגבש למחאה המשותפת לכלל המשפחות".

המאבק על ההנצחה באתר יזכור

ההנצחה באינטרנט הביאה לשינוי בגישה להנצחה בכלל. באתר הממלכתי יזכור, מספרת שדה-בק, התנהל מאבק על אופי העמודים האישיים של הנופלים, בדומה למאבק שמנהלים לעתים הורים על הכיתוב על המצבה הצבאית של ילדיהם.

“בכל עמוד ב"יזכור" הופיע בעבר כיתוב אחיד, אותם פרטים, אותו מספר שורות שלא יחרוג מהאחרים. בעקבות המאבק הזה, כיום מאפשרים לכל משפחה לשלב כיתוב כרצונה, ולהוסיף קישור לאתר הפרטי של החייל".

מאבק על עיצוב הזיכרון

למרות הפתיחות, בשבוע שעבר דיווחנו על סגירת הפורום של אתר ארגון יד לבנים. לטענת ההורים, שהאתר מהוה עוברם מקום מפגש ותמיכה, ההחלטה התקבלה בעקבות ביקורת שלהם על הארגון.

ארגון יד לבנים טען, מצדו, שפורסמו בפורום קריאות שפגעו בכבוד המדינה. "המאבק על עיצוב הזיכרון בחברה הישראלית עדיין מתנהל, ותמיד יתקיים מתח בין הזיכרון הציבורי והפרטי, למרות ההתקדמות שחלה", אומרת שדה-בק.

ההיררכיה של השכול

"במדינה שלנו מתקיימת היררכיה גם בנושא השכול. אם מישהו נהרג במהלך קרב או בתאונת דרכים, היחס שונה. יש תחושה כי המוות היה שווה יותר במקרה ראשון אף שזה לא צריך להיות ככה".

שדה-בק מאמינה כי האינטרנט עשוי לסייע למחוק את הפערים ביחס בין שכול לשכול ולהיות "המשווה הגדול". “האינטרנט משווה בין כל המתים וזכרם. עצם העובדה כי שכול ואובדן היא חוויה מעצבת של אדם, ולא משנה מהן הנסיבות, מחברת אנשים ביחד".