רק עוד שיחת טלפון אחת, אחרונה
כבר כמה שנים שאתה שומר עלי מלמעלה. מזיז את הכוכבים, מעמעם את הירח, מתבונן בי חי את החיים שממשיכים בלעדיך, לפעמים גם בלעדי. מיליארד קילומטרים מפרידים ביני לבינך, ועשר דקות נסיעה. שני מטר, אולי קצת פחות, וחצי מיליון דמעות
אולי יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, תקבל רשות לעשות את שיחת הטלפון היחידה שלך. ואולי, רק אולי, מכל האנשים בעולם תבחר להתקשר דווקא אלי. להעיר אותי כמה שתמיד. אני חצי רדום, עונה בקושי, חולם במהלך השיחה, והרבה אחריה. אתה תחייג את המספר הישן שלי, והשם שלך יהבהב שוב על הצג של הסלולרי שלא החלפתי. למרות שעברו כבר הרבה שנים, למרות שיש טלפונים חדשים וטובים ממנו.
כבר כמה שנים שאתה שומר עלי שם מלמעלה. מזיז את הכוכבים, מעמעם קצת את הירח, מתבונן בי חי את החיים, שממשיכים גם בלעדיך, לפעמים גם בלעדי. יכול להיות שאתה מקנא, יכול להיות שאתה מחייך. לפעמים אתה בטח קצת עצוב, ולפעמים אתה בטח מאוד שמח. כמוני, אתה בטח מתגעגע. מיליארד קילומטרים מפרידים ביני לבינך, ועשר דקות נסיעה. שני מטר, אולי קצת פחות, וחצי מיליון דמעות.
כמה שאני רוצה עכשיו לקפוץ אליך הביתה, להפתיע אותך, לחבק אותך, להעביר יד בגלים הצהובים, בעיניים הכחולות עליהן אפשר להשיט חלומות, בשפתיים הוורודות המשורטטות. להוציא מהבוידעם את שק השינה המאובק, לעלות על האופנוע, להרגיש את הרוח, להרגיש את הזמן שנעצר, לשבת מתחת לחופת השמיים, להתבונן בכוכבים, להבעיר אש, לשתות קפה מתוק, להיות איתך. ורק איתך. שנינו, על אותו הסלע, באותו המקום. לדבר על הבוקר, אולי אפילו לשתוק.
עברו חיים שלמים, ואני עדיין מחכה לך
אמרו שהזמן יקהה את הכאב, שאתרגל לדבר בלשון עבר. שכבר לא אחכה כמו טמבל ליד הטלפון, למקרה שאולי תתקשר. עברו חיים שלמים, ואני עדיין מחכה לך, שומר את הטלפון הסלולרי הישן, ההוא מפעם, מתעקש לא לשדרג אותו, ולא להחליף מספר, ולא קידומת, שאולי.
אבל בטח התור ליד הטלפון ארוך-ארוך, ואולי נגמרו לך האסימונים? איך בכלל מתחילים לפרוט את הכאב, את הדמעות, למטבעות קטנים, כאלה שנכנסים במכונות ומוציאים מסטיקים וסוכריות חמוצות? אני מחזיק את הזיכרון בידיי, הצבעים נמרחים, ממלאים אותה בטעם סוכר וריח מתיקות, צבעי מאכל נספגים בי, כחולים ואדומים וסגולים וצהובים. כמה סוכריות, כמה מסטיקים, כמה ימים עוד יעברו.
יום הזיכרון מגיע, ואיתו הטלפונים. לא שלך, של אלה שרוצים לדעת. שרוצים לשאול. אני לא מוכן. עוצם את העיניים חזק, טורק את הטלפון, מבקש סליחה. מהם, מעצמי, ממך. לא רוצה לדבר, לא רוצה, רוצה רק את השקט שלי, את הפינה שלי, את הלבד.
פגשתי אותו בלב המדבר. אני עדיין חושב עליו, על ההוא שבמדבר, עם העיניים הכחולות, ועם השיער האחר, אבל דומה, ועל החיוך והמגע הרך. הוא עכשיו עסוק בחיים חדשים, וגם אני עסוק. עסוק בלקום בכל בוקר מחדש, בללכת לאוניברסיטה, לעבודה. מדי פעם אני עובר לידך, מעיף מבט מבעד לגדר הגבוהה, מביט בצמחים שהולכים וגדלים, בעצים המאמירים, בפרחים המכים שורש, היונקים מים מן הקרקע, המרימים את ראשם בגאווה.
אני עדיין מחכה שיגאל שילון יקפוץ מאיזו פינה
אתה יודע, אני עדיין לא בטוח שזה באמת. אני עדיין מחכה שיגאל שילון יקפוץ מאיזו פינה, ויגיד לי שלא, זה לא באמת, והנה אתה כאן, ועכשיו אנחנו ניקח מטוס ונטוס לאי היווני ונישן באותו מלון מעופש ומוכה פשפשים. ונשכור קטנוע מתפרק, וניסע מסביב לאי בחצי יום, ותכאב לנו הבטן בגלל האלכוהול הזול או ההתרגשות. אני מוכן לסלוח, אני מוכן לוותר, אני מוכן למחול על הכל. על הימים הארוכים של הכאב, של הבדידות, על השעות האינסופיות של העצב, של הלבד. רק בשביל שתי דקות. אפילו אחת. אפילו רגע. רק רגע, לחדד את דמותך, לראות איך גדלת, ואיך השפיעו עליך השנים. לחייך אליך שוב, ולומר לך כמה שאני אוהב. להיפרד, כמו שצריך.סליחה, אבל אני לא מאמין כבר לאף אחד. כולם שקרנים. הזמן לא מקהה את הכאב. הוא גם לא מקל עליו. אני זוכר אותך באותה חדות, באותה בהירות. כל קמטוט צחוק. כל ריס. כל שריטה. בסך הכל למדתי לחיות עם הכאב, עם הדמעות שלפעמים עולות ומחניקות בגרון. לא צריך את יום הזיכרון בשביל זה. מספיק השיר ההוא, שלנו, ברדיו, או שמיכת הפיקה שכל כך אהבת. מספיק לי לעמוד במטבח ולהכין את הקציצות שאהבת, או ריח הבושם שלך על גבר זר ברחוב.
ימים עברו, וגם שבועות, חודשים ושנים. דברים השתנו בעולם שלנו, אנשים אחרים באו אליו, אחרים הלכו כבר. אבל עדיין, אם תבוא אל ביתי היום, תרגיש בבית. אמא שלי עדיין תחייך ותציע עוגה חמה מהתנור ומיץ פטל ומיד תערוך לך שולחן, שתאכל, אתה נורא רזה. ואבא, קצת יותר לבן וקצת פחות עייף, עדיין יעזור לך לנעוץ מסמרים בקיר ולחזק מדף סורר. אחי כבר אבא, פעמיים, ואחותי כבר אמא שוב. החיים ממשיכים גם בלעדינו.
בשבוע שעבר היה לי יום הולדת. אני ממשיך להזדקן. כמה הרבה עברתי מאז אותו היום, מאז אותה שניה בה שמטתי את הטלפון, תלשתי את המדים מעלי, עליתי על האופנוע ונסעתי לכיוון ההפוך לגמרי ממה שהייתי רגיל. כמה מקומות ראיתי, כמה אנשים פגשתי, כמה אהבות ואכזבות ידעתי. לו רק יכולתי להיפרד.
אף סולד. בטן רכה ושוקעת. גומה אחת, בצד ימין. דמעות בסרטים אמריקאים זולים. החלטיוּת נעימה, בטוחה ומגוננת. וריד משורג על היד, מתפתל כמו נחש ולוחש לחשים על העור המתוח. זיפים מפתיעים ברכותם. חיוך שנמתח מצד אחד לשני. טוב לב. ישבן מוצק. כתב יד מסולסל ויפה. לב גדול ורחב. מכנסי צבא צמודים מתוחים. נינוחות מוזרה, השלמה עצמית, קבלה. סיפורים מצחיקים לפני השינה. עווית קטנה ומצחיקה בכל פעם שהוא שותה קצת יין. פרפרים בבטן לפני בחינות ואירועים חשובים. צעיף אפור שכמעט תמיד מונח עליו בחורף, נוגע לא נוגע. קמטוטי צחוק בזווית העין. ריח כזה ואחר, של מרכך כביסה, זיעה חמצמצה. שפתון תות שתמיד מונח בכיס המעיל, נמרח על שפתיים דובדבן מלאות ורכות, שמנשקות ומרגישות כמו לטיפה. תלתלים זהובים, רחוקים.
ואולי יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, תקבל את שיחת הטלפון היחידה שלך. ואולי, רק אולי, תבחר להתקשר אלי. להעיר אותי כמה שתמיד. אני חצי רדום, עונה בקושי, חולם במהלך השיחה, והרבה אחריה. אתה תחייג את המספר הישן שלי, והשם שלך יהבהב שוב על הצג שלא הוחלף. ואני אענה לך, איתמר, ואגיד לך כמה אני מתגעגע. ואחר כך אלך לישון, ולא אחלום עוד. ולא אכאב.
כמוני, אתה בטח מתגעגע
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
