חוזה ולך, ברח

מה שעובר בשבועות האחרונים על טל בורשטיין פגש גם את גור שלף ונדב הנפלד, שניים מהישראלים המובילים של מכבי תל אביב בעשור וחצי האחרונים: תחושה מחניקה של מיאוס כללי מההתרחשויות סביבו, מכל מה שהמערכת של מכבי מסמלת ומשליכה על חיי הפרט. נשבר לו מהלחץ, מהיחס, מחוסר ההערכה, מחוסר האמון, מהקשיים האובייקטיביים. וגם מזכוכית המגדלת התקשורתית שלא יורדת ממנו ומהקבוצה שלו לרגע.

בורשטיין רוצה לחפש את עצמו מחדש, כי הזהות שלו אבדה בין צורכי המערכת - שלעולם יהיו חשובים ודחופים יותר מאלה של שחקן בודד. זה לא רק שבזמן האחרון מפקפקים בו; זה שהאמונה שלו בעצמו וביכולתו הולכת ומתערערת, גם אם זה לא תמיד נראה ככה והמבט החתום לא מסגיר רגשות. אולי הוא באמת לא כזה גליק גדול, כמו שמשדרים לו?

כשפיני גרשון אומר על בורשטיין הפצוע במסיבת עיתונאים אחרי ניצחון חוץ בבולוניה ולפני גמר הגביע ש"בלי טל אנחנו אפילו משחקים יותר טוב", אולי הוא באמת צודק למרות הקריצה שהוא דאג לשחרר? וכשבורשטיין עונה למצלמות "אז פיני אמר, אנחנו כבר רגילים, לא מתייחסים" - זה לא נשמע לכם כמו שידור חוזר של שלף והנפלד?

אז בורשטיין מתחיל הכל מחדש. יוצר קשר עם סוכן שחקנים חדש וזר שמתמחה בליגה הספרדית; מתכנן לעזוב את מכבי ולשחק באחת הקבוצות הגדולות שם, פרק חדש בקריירה אחרי שש עונות רצופות בתל אביב; מסתנוור, בצדק, מהכסף שקבוצות מוכנות לשלם (ג'ירונה הטיפשה היתה מוכנה לתת לו 750 אלף יורו, לעומת 300 אלף דולר לעונה שהוא מרוויח במכבי). ואז הוא מוסיף אלמנטים של מחאה גלויה: יורד לחדר ההלבשה אחרי הניצחון על אולימפיאקוס שמבטיח מקום בפיינל פור, במקום להישאר עם שאר השחקנים על הפרקט ולהודות לאוהדים על העידוד האדיר. מסרב להתראיין בזמן שכולם עושים את זה בחפץ לב, כראוי וכנהוג ברגעי השיא של העונה. זאת לא התנהגות ראויה למקצוען. זאת גם לא התנהגות ראויה מצד גרשון, אבל אליו באמת שכבר התרגלנו, בדיוק כמו שאמר בורשטיין - שהיה מת להוסיף, אני מניח, "אז גם לי מותר לפעמים לעשות מה שאני רוצה".

והשאלה היא מה הוא רוצה. לתת לקריירה שלו לקמול בצהוב, או להחליף צבע ולהתחיל לפרוח.

למה אתה שותק

עד לא מזמן היה בורשטיין סמל ומופת לשחקן הישראלי שיכול לגוי העצום והרב שמקיף אותו. כל המאמנים הסכימו שאם הישראלים יהיו טובים, הם ימצאו את דרכם ומקומם גם בתקופה שבכל קבוצה משחקים ארבעה זרים; הנה, תראו את טל. הוא הצליח להפוך לשחקן חמישייה במכבי תל אביב, ושם יש שבעה שאינם ילידי הארץ.

בניגוד למה שחושבים כאן, טליק, מכבי תל אביב היא לא כל העולם כולו (צילום: טל שחר)

אז זהו, שלא קל להיות בורשטיין. יום אחד אתה כוכב נבחרת ישראל, סוחב על הגב את כולם להצלחות - ולמחרת אתה שחקן משלים במכבי, אופציה אחרונה בהתקפה, ועדיין עובד בהגנה יותר מכולם. היום אתה האול-אראונדר המגוון שעושה כל דבר על המגרש, מחר אתה שחקן אפור ולא יעיל. מכבי אפילו לא נבהלת מהמחשבות שלך לעזוב, כי "הנושא הזה לא נמצא כרגע בראש מעיינינו", כמו שאמר שמעון מזרחי בתגובה לאפשרות שהישראלי הבכיר שלו יעזוב לספרד.

משחקן שהגיע למצב הזה היה אפשר לצפות שישפוך את כל מה שיש לו לתקשורת, כמו שנהוג למשל בכדורגל שלנו, אבל הלחץ והציפיות והמערכת הסגורה של מכבי תל אביב לא מאפשרים שחרור לחץ בפומבי. גם הנפלד ושלף ידעו את זה, ובדיוק כמו בורשטיין הם פעלו על פי הנהלים, התחפרו בעצמם ושתקו. כי מכבי יוצרת מחויבות אצל הישראלים שלה. זרים כמו ראדיסב צ'ורצ'יץ', רנדי וייט, ויקטור אלכסנדר ורשארד גריפית העבירו ביקורת נוקבת במהלך העונה (ואחריה) על המאמנים; הנפלד, שלף ובורשטיין האמינו שהמערכת תשמור עליהם כפי שהם שומרים עליה. והם התבדו.

נכון שמכבי עוטפת את השחקנים שלה כמו אתרוגים, אבל בסופו של דבר העסק הזה הוא בדיוק זה: עסק. וברגעי האמת, כל הפוצי-מוצי של מוני פנאן לא בהכרח אפקטיבי או משנה את השורה התחתונה. לכן שלף השמיע את הביקורת שלו על מכבי באופן מודגש רק אחרי שעזב. לכן הנפלד התפרק רק במסיבת עיתונאים המתוקשרת והבלתי נשכחת שבה הודיע על פרישתו ושרף את האמ-אמא של הנהלת מכבי, גם אם בדרכו המאוד מעודנת. לכן גם בורשטיין יעשה את זה כמקובל, אם וכאשר, רק בסוף דרכו הרשמית. כל הפעולות האחרונות שלו הן רק פתיח ורמז.

לא במקרה אני חוזר שוב ושוב לשלף, כי ההתפתחויות האחרונות בעניינו של בורשטיין קשורות קשר הדוק לעזיבתו של קפטן גור. שלף היה החבר הטוב ביותר שלו במכבי, חלק איתו חדר בבית המלון בכל הנסיעות למשחקים באירופה - ואפילו מכנה אותו עד היום "טליק", כשבורשטיין מקפיד להחזיר ב"גורי".

שלף, בחור מאוד מגובש ובטוח בעצמו, עזב את מכבי אחרי שבע עונות רצופות. בארבע האחרונות הוא שימש קפטן, אבל כשהחוזה הסתיים הוא הלך, גם כי מכבי לא התעקשה להשאיר אותו וגם כי נמאס לו לשבת על הספסל שלה. הוא רצה להחליף אווירה ולשחק כדורסל על אמת, לא רק באימונים ובליגה הישראלית (שזה לפעמים אותו דבר, תלוי איך מכבי מתייחסת לעניין). שיהיה ברור, אם הוא רק היה יודע שיקבל במה - ואולי גם מאמן אחר במקום גרשון - שלף היה נשאר, כי אין כמו בבית. אבל זה לא קרה, ועכשיו הוא משחק באנטוורפן. בלי לחץ, בכיף, מגלה את עצמו מחדש, מוודא שהוא עדיין גור שלף. אחרי שבע שנים במכבי הוא כבר לא ידע בוודאות אם כל מה שיש לו למכור על המגרש עדיין קיים. ונדמה לי שגם בורשטיין, אחרי שש עונות, כבר לא יודע.

מה אתה חושב

טליק וגורי שומרים על קשר קרוב, ונורת ההצלחה של שלף - השחקן הטוב ביותר בליגה הבלגית העונה - מהבהבת לנגד עיניו של בורשטיין. מופיעה כשהוא חלש ולא הולך לו, נעלמת כשהוא נותן משחק טוב ושוב מרגיש שייך. ובעונה הנוכחית, הבעייתית ביותר שלו מאז שהגיע למכבי בקיץ 2000, האור בדרך כלל דולק.

בגיל 26, הפחד הכי גדול של בורשטיין הוא להידחק הצידה (צילום: אלי אלגרט)

זה לא שטליק מקנא בגורי. להפך, הוא מפרגן לו בגדול. אבל מה שטוב לשלף בגיל 32, לא טוב לבורשטיין בגיל 26. הוא לא יכול לשחק בבלגיה, כי זאת ליגה שקטנה עליו. שלף חיפש מקום איכותי ליהנות בו בחלק האחרון של הקריירה שלו; לבורשטיין יש עדיין צעדים נוספים וחשובים לבצע. הוא לא יפרוש לפנסיה נינוחה כבר עכשיו. מצד שני, גם לא כל קבוצת יורוליג מתאימה לו. אם הוא עוזב את מכבי זה רק כדי ללכת על הכי גדול שאפשר, במזומנים או ברמה

המקצועית. ג'ירונה היא לא קבוצת יורוליג, אבל יש שם המון כסף. ברצלונה, מלאגה או טאו ויטוריה יכולות לתת גם מזה וגם מזה.

אבל אם בורשטיין יעזוב בסופו של עניין, זה לא יהיה רק בזכות הייאוש היותר נוח בחו"ל או הדוגמה של שלף. זאת בעיקר שאלה אחת: איך ייראה העתיד שלו אם הוא לא יבצע את המהלך עכשיו. לכן, גם אם היו מקבלים אותו בפרחים לפני כל אימון במכבי וגם אם גרשון ומזרחי היו מדברים טיפה יותר יפה, סביר להניח שהוא עדיין היה שוקל ברצינות לעזוב.

על דבר אחד אין ויכוח: מאז שהוא הגיע למכבי, בורשטיין הפך לכדורסלן הישראלי הכי מעוטר אי פעם. שלוש אליפויות אירופה (מה הוא עשה בסוף אפריל אני עוד לא יודע, אתם כבר כן), שישה גביעי מדינה וחמש אליפויות, והשישית תבוא כנראה ביוני. אין אף כדורסלן ישראלי שהגיע לכל זה עד גיל 26. בדוק. אבל את כל זה הוא עשה כשחקן משלים, לא כסופרסטאר. ולכן, מכאן המחשבות עוברות קדימה. מה עכשיו, לחתום על חוזה לעונה שביעית ושמינית ותשיעית? ומה אחר כך, עוד שלוש? אם כבר עכשיו קשה ונשבר ונמאס, מה יהיה בעוד שנה-שנתיים? ומתי ייצא לו להרגיש משהו שונה אם לא עכשיו? מי מבטיח לו שקבוצות אירופיות רציניות בכלל ירצו אותו בגיל 30 פלוס?

בגיל 26, הפחד הכי גדול של בורשטיין הוא להידחק הצידה בבת אחת ולהיעלם בעגמומיות כמו הנפלד, או ללכת אחורה מבחינה מקצועית ולסיים כמו שלף - בקבוצה נחמדה, אבל קטנה ולא תחרותית ברמה האירופית. לכן הוא יודע יותר טוב מכולנו שהגיע הזמן להחליט. הרי זה קורה כמעט לכל ישראלי מוצהב: מיקי ברקוביץ' קיווה להיות הישראלי הראשון באן.בי.איי, וחזר רק כי מכבי שמה לו מקלות בגלגלים. גם דורון ג'מצ'י הפתיע בגיל 29 ויצא להתאמן פתאום עם הוושינגטון בולטס, אם כי גם אצלו זה נגמר בפניית פרסה. עודד קטש ניסה את יוון והצליח; דורון שפר לא שרד יותר מארבע שנים במכבי לפני שאיבד כל קשר יציב לכדורסל. הנפלד היה היחיד שוויתר על הרעיון בגיל צעיר מאוד, וסיים עם מחנק בגרון ודמעות בעיניים. בורשטיין לא רוצה להגיע לזה.

ויש לי תחושה שכל מה שטל בורשטיין רוצה להיות - החל מהעונה הבאה, ולפחות לפרק זמן מסוים - זה פשוט לחזור ולהיות טל בורשטיין, בלי הצל הארוך של מכבי תל אביב שמלווה כל צעד גם כשאין שמש באזור. ואם זאת באמת המגמה, יש לי שתי מילים בשבילו: צא לדרך.

לאן אתה הולך

צא לדרך, חביבי, כי הגיע הזמן לזוז הלאה. שש שנים אתה נוסע על מסלול קריירה תובעני, שלאחרונה הפך למשובש ומלא מהמורות. ספגת חיצים, הפכת לאדם כעוס, הורדת הילוך, הרפית קצת, התעייפת ונרדמת בשמירה. קצת כמו להתעורר פתאום באוטובוס ולשאול את עצמך בבהלה איפה אתה, הגעת לצומת המרכזי בחייך המקצועיים. רוצה לרדת? מהר, עכשיו, כי האוטובוס תכף ממשיך בדרך ואתה עדיין עליו. רצית לרדת, לא?

צא לדרך, חביבי, כדי להמשיך מכאן אל הקריירה הגדולה ביותר של כדורסלן ישראלי אי פעם. תחתום בברצלונה או בריאל מדריד, אם תוכל. אולי אפילו בצסק"א מוסקבה אם מסתדר, זה עוד יותר מיוחד. נסה לזכות באליפות עם קבוצה אחרת, זרה. אחר כך נסה לזכות איתה גם באליפות אירופה. בדוק מקרוב התמודדות עם מצב שבו אתה מגיע מבחוץ על תקן מומחה זר ומוערך, מקצועית וכלכלית, שאף אחד לא מפקפק ביכולת שלו. צא בכל בוקר אל הלא נודע, גלה את עצמך מחדש, חדד את החושים באולמות ובמקומות שמעולם לא שיחקת בהם, דרך כבישים ושדות תעופה שטרם עברת דרכם. וכשאתה מכדרר במשחק ליגה רגיל בוויאדוליד מול 8,000 צופים, תחשוב שהיית אמור לשחק עכשיו נגד עירוני רמת גן בזיסמן. נו, מה אתה אומר?

ולא, אל תדבר איתי על זה שאתה רוצה להיות חלק מהכדורסל הישראלי. הרי תמיד תהיה לך נבחרת ישראל כדי להרגיש שייך. אולי אפילו תספיק לשחק עוד קצת עם גורי שלף. בכלל, תחשוב כמה מגניב זה יהיה: אחד בבלגיה, השני בספרד, וכל היום מדברים ב-Skype. ובעיקר אל תדבר איתי על מכבי, כי במכבי כבר הגשמת את כל השאיפות האפשריות - מרגע שהפכת לשחקן חמישייה בגיל 20, ועד לפיינל פור אירופי חמישי בשש שנים. תישאר שם, וכל מה שייצא לך מזה זה לשמוע עוד אנשים שמכנים אותך "עלה התאנה הישראלי בחמישייה".

בניגוד למה שחושבים כאן, טליק, מכבי תל אביב היא לא כל העולם כולו. היא רק חונקת אותך, מחבקת אותך כמו דוב גדול, גורמת לך לתחושה שהיא מגדירה אותך. אז קדימה, נתק את התלות הזאת. תן לאנשים להתגעגע אליך קצת. תן להם לפתח קצת כיסופים בריאים אל השושלת שהיית חלק משמעותי ממנה, שהגיעה לשיאים מדהימים - ושספק אם תימשך בעונה הבאה. על פי כל הסימנים האחרונים, אתה לא כל כך מעוניין שמכבי תהיה כל חייך ושכל חייך יהיו מכבי, אבל אם לא תעשה משהו עכשיו, בסוף תהיה נדב הנפלד. לא שזה רע, אתה יודע, אבל זאת תמיד תהיה קריירה מפוארת ומכובדת עם כוכבית לצידה. האיש שישב בתוך סיר הבשר, וחשש לקום מרבצו ולהצליב קרניים עם אתגרים חדשים. אז בסוף העונה הזאת עמוד על הרגליים, תן בעיטה בתחת לכוכבית הזאת, וצא לדרך.