אחי, קורבן המפקד

מאז קום המדינה מתאבדים בצה"ל עשרות חיילים מדי שנה. על מגש הכסף מונחות גם גופות חללי הקרב מול צה"ל עצמו. אלה הם הנופלים שהצבא לא מצדיע להם ביום העצמאות. האמת היא שצה"ל לא יודע מה לעשות עם הדבר הזה. הקצינים המגוהצים למשעי משפילים מבט, לא ממש יודעים מה לומר במקרים הללו, איך לתייג את החיילים האלה. הרי הם לא נהרגו במערכה וגם לא בתאונה או בשגגה. כאן מדובר בילדים רגישים, מיוחדים, שלא נועדו לזרום עם העדר הכללי. אלו היו ילדים שהולבשו במדים ירוקים ונפלו מרמס תחת גלגליה הדורסים של המערכת הצבאית, שלפעמים אין אכזרית ממנה.

מגלגלי העיניים יאמרו: "הם חיילים שבאו עם בעיות מהבית, זה לא בגלל הצבא". אבל עם עובדות קשה להתווכח. החבר'ה משאירים מכתבים, שירים ותחקירים, שאינם מותירים ספק כי אם לא היו מתגייסים לצבא - זה לא היה קורה.

רק על אורי שלי אדע לספר. סיפור שלא סופר 12 שנים והגיעה שעתו. אורי היה גאון מחשבים, פריק של מבוכים ודרקונים, קרא טונות של ספרים אבל מתוך עקרון התעקש לקראם בשפת המקור בה נכתבו. הוא היה מצחיק ושנון, ידע לדקלם את "חלום ליל קיץ" של שייקספיר באנגלית תיאטרלית שהיינו מתים מצחוק. יותר מכל אורי היה משורר.

כשסיים את הטירונות בתותחנים, שובץ אורי לשירות באחת החטיבות וכך נפל כפרי בשל לידיו של מפקדו א'. א' נהג

למצוא לו ליצן פלוגתי מפעם לפעם, וכשהגיע אליו אורי המסורבל, החולמני, שהגיע אחרון בריצות ובמסעות כשהוא מזיע ומתנשף - הבין א' כי הפעם מדובר בליצן הליצנים. הוא נהג דרך קבע להשתלח באורי, לצרוח עליו, להשפילו בפני כל החיילים, לטרטר אותו ולהענישו במטלות קשות וטורדניות - הכל למען רוח הגדוד. אורי לא סיפר לנו כלום בבית, אבל הוא התחיל ללכת לקב"נית ולבקש ממנה עזרה. אחרי מספר פגישות היא כתבה בתיקו הרפואי: "החייל הוא פצצת זמן מתקתקת". כתבה ותייקה במגירה.

יום אחד שכח אורי את מחברת השירים שכתב בעמדת השמירה, וזו הגיעה לידי המפקד גיבור החיל. הוא הקריא את אחד השירים האינטימיים בקול רם בפני שאר החיילים בחדר האוכל לקול שאגת צחוקם, והביך את אורי עד עמקי נשמתו. לפי העדויות של חבריו, הוא התהלך כמה ימים בדכדוך עמוק. לקראת יציאת החבר'ה הביתה בסוף השבוע, אורי ניגש לקב"נית וביקש ממנה שתאשר לו לצאת הביתה בלי נשק, משום שהוא לא רוצה שיהיה לו נשק ביד. כשראה אותו המפקד בלי נשק, צרח עליו שילך מיד לנשקייה לחתום. אורי מלמל משהו על אישור קב"נית, והמפקד צרח בקולו הרועם: "הקב"נית שלך לא נותנת כאן פקודות, אף אחד לא יוצא מהבסיס בלי נשק". אורי חתם על אם-16 והלך. אחרי כמה דקות סב על עקבותיו וחזר אל הנשק: "תגיד, אין מצב שאני אשאיר את הנשק אצלך? אני ממש לא רוצה לצאת עם נשק". הנשק שאל את המפקד בטלפון וקיבל הוראה ברורה. בלית ברירה יצא אורי מהבסיס כשהרובה האוטומטי בהצלב על כתפו - והשאר יסופר בתולדות ישראל (ובתחקיר מצ"ח).

באחד משיריו הנפלאים כתב אורי:

עשר מילים טרם שינה כפגיון חודרות לנשמה,

       דוחקות אותך לפינה במבול של כלימה.

תשעה נושאי החרב הנושאים את דבר המלך,

       הנלחמים לעת ערב בעד חירות ובעד דרך.

שמונה הם ימי השקט הבאים אחרי אסיף,

       לעניים הם ימי הלקט כשהערב בהם מכסיף.

שבע הן מילות הכוח שנשכחו בטרם עת,

       רק התנשמת והאוח זוכרים אותן כעת.

שש הן ארצות האלים אותן לעולם לא אשכח,

       אין ביקום מילים לתאר את יופיין שפרח.

חמישה הם יקומי הרוע שאליהם פניך פונות,

       מולך נפער הלוע ומתוכו בוקעות קינות.

ארבע הן רוחות השמיים אהובותיי משכבר הימים,

       עוברות הן מעל המים וכוחן טהור, תמים.

שלוש הן אחיות הגורל הטוות אריג אכזר,

       שבקצהו נופל מורעל, אלוהי, הלא הוא הזר.

שני תאומי הרקיע נלחמים בהלמות ליבם,

       עד לשמש קולם הגיע הקול האכזר של ריבם.

יחיד עומד אנוכי בעולם נהדר של תוהו, אליכם מגיע שיחי, אך קולי לא לכם הוא.

       האפס, הריק, אתכם ממלא ולהוציאו משם לא קל,

       אנשים חולים בעולם חולה, לכם לעולם לא אמחל.

רוני אלוני-סדובניק, מנהלת המרכז המשפטי לילדים ולנוער ופעילה בנושא זכויות אדם