פעם בשנה, לקחת חופש מהנישואים
זה התחיל אחרי לידת הבן הבכור, כשחיי המין הפכו דלים והבעל הרגיש שאשתו והוא מתפקדים כמו עסק, בלי תשוקה והתרגשות. הם הגיעו לצומת דרכים, בו יכלו לבגוד, או להיפרד. ואז הם המציאו את שיטת שבוע "רגילה" - חופשה מבן הזוג, בלי שאלות מיותרות ועם כסף לבזבוזים
פעם בשנה, כבר שלוש שנים, הוא לוקח שבוע חופש מאשתו. פעם בשנה, כבר שלוש שנים, היא לוקחת חופש ממנו. בן הזוג היוצא לחופשה מצטייד ב-5,000 שקל במזומן, ויכול לבלות את השבוע הזה באיזה אופן שירצה, היכן שירצה, עם מי שירצה, בלי שיצטרך אחר כך לתת דין וחשבון על כך.
יניב וליאת (שמות בדויים) קוראים לזה "תחנות יציאה" מהנישואים. הם נשואים כבר כשלוש שנים, וקודם לכן היו חברים זמן רב. הם הגיעו למסקנה שכדי לשמר את החיוניות בזוגיות שלהם, הם צריכים אפיקים חיצוניים. "לא בהכרח משהו זול, סליזי, אלא חופש זה מזה", מסביר יניב, מורה בן 30 ומשהו.
לדבריו, מה שעורר אצלו את הצורך בכך היה לידת הבן הבכור. "חיי המין הפכו דלים בשנה הראשונה, וגם חיי הזוגיות הפכו אותנו למעין שותפים עסקיים - צריך לשלם, לעשות, לקנות", מסביר יניב. בתור מורה, הוא עובד בסביבה עתירת נשים. "המורות לא בדיוק נראות כמו הסטריאוטיפ, וגם אני לא, כך שאתה הופך להיות סוג של שייח סעודי", הוא אומר בלי הצטנעות. "האופציות הפכו להיות הרבה יותר נגישות. ברגע שתפסתי את עצמי משתעשע ברעיון של בגידה, חשבתי שהגענו לצומת דרכים: או שנפרדים, או שעוברים לסגנון של נישואים פתוחים".
סוג של שחרור מחסומים. במידה מסוימת זה כמו במילואים
ואז, נמצאה הדרך השלישית. "בחרנו בשיטה של שבוע חופש זה מזו", הוא מספר. "החופש הזה הוא לאו דווקא כדי לעשות סקס עם אחרים. לי היתה פנטזיה לצנוח. סוג של שחרור מחסומים. במידה מסוימת זה כמו במילואים, אבל אני לא עושה מילואים, קיבלתי פטור בגלל פציעה".
ליאת לקחה את זה עוד צעד קדימה והוסיפה את נושא התקציב. "תקציב של הגשמה", הם קוראים לזה. "יחסית לשכר שלנו זה די גבוה, הסכום הזה". לדבריהם, בפעם הראשונה הם ניסו לפרק את זה לשבעה ימים נפרדים, אחד בכל פעם, אבל זה לא היה מספיק אפקטיבי.
"הפעם הראשונה היתה די מבעיתה", משיב יניב על שאלתי. "ליאת הגיבה בזעזוע, חשבה שהיא לא מספיקה לי. ובכלל, שנינו מאוד רכושניים, עם כל הרצינות והרצון הטוב. זה פוגעני לאגו. מה, צריך חופש ממני? מה אני כזה מציק? אבל לקחנו את זה למקום של טיפול לא זוגי, אלא אישי, של כל אחד מאיתנו, עם הקטע של הספקות שיש לו עם עצמו. חוסר ביטחון, ויש המון. אני מניח שיש המון זוגות שעושים את זה לא בצורה מאורגנת של שבוע, אלא בורחים לטיולים לבד, ערבי נשים".
לדבריו, זה "סוג של סיכון שלוקחים אותו כל פעם. היא יכולה לחזור מאוהבת לגמרי במישהו שהכירה באחד המקומות שפגשה". אבל הוא אומר גם: "אחרי שעוברים את שלב הפחד זה מחדד מאוד את הגעגוע. סוג של חפירה בתוך עצמך. כשאני נמצא ב'רגילה' שלי (כך אני קורא לזה), בסוף היום אני יוצא לברים ומבלה עם חברים ועושה כל מה שגברים של 'בלייזר' עושים. מפלרטט, ולא ישן בבית. אבל אין כל כך הרבה מה לעשות בחוץ. בסוף היום, בנית בית. באמת אין לך מה לעשות בחוץ".
יניב אומר, שההכרה החשובה הזאת מתמסמסת בחיי היומיום, אבל בשיטה שלהם, "בחודשיים שאחרי אותו שבוע - זה ירח דבש מחודש". בזכות השיטה שמצאו, הם התחילו לצאת שוב לדייטים, מה שלא עשו מאז החתונה.
לשאלתי המתבקשת, אם הם שוכבים עם פרטנרים אחרים בזמן החופשות האלה, משיב יניב: "אני יכול להעיד על עצמי שלא. לגביה, אני לא רוצה לדעת".
לדברי יריב, הקנאה קיימת, "והיא נותנת לי סוג של דרייב. אני מסתכל על החברים שלי שבוגדים, ומפצים את נשותיהם. אני מפצה את אשתי מראש, מהפחד שאולי זה ייקרה". הוא שמח שהוא התחיל שוב לקנא לה. "באיזשהו שלב זה נראה לי טריוויאלי. ניפגש בסלון, נדבר, נרדים את הילדים, במקרה הטוב נשכב. דברים הופכים להיות הרבה יותר מדי שגרתיים", הוא נזכר. "הייתי מסתכל על אשתי מניקה, והיא הפסיקה להיות אשה והפכה להיות כלי שמאכיל את התינוק. הייתי יוצא מהמקלחת ומסתובב ערום וזה לא נחשב סקסי או גברי, אלא סתם איש ערום בבית".
רק קומץ חברים קרובים יודעים על כך
- ומה עם הסביבה, מישהו יודע?
"הסביבה לא יודעת. יש מתי מעט, חברים מאוד קרובים, שיכולים להזדהות. בעיקר חברים מאוד קרובים שלי, שאני יודע שיש להם בעיות של זוגיות. אחד הדברים הקשים ביותר שאני שומע מהסביבה זה שהזוגיות הופכת להיות דיל, באמת שותפות. אחד מהחברים שלי אמר שהוא הפסיק להיות גבר, אחד הביטויים הקשים ביותר. זה המקום בו הולך לאיבוד. הוא בן 36 ויוצא עם בחורה בת 23. יש לה ההבעה של ה'וואו'. מה שחסר - הבעיה הזאת של ה'וואו', שאתה הכי טוב והכי מצחיק, זה מה שאנחנו מאבדים". למעשה, יניב אומר שחלק מהחברים הטובים שלו מתחילים לאמץ את הסידור הזה.
אז במקום לאבד או לעוות את זה, "לקחנו את זה למקום שלגיטימי יותר להרגיש ככה, ויותר מזה - להרגיש את זה בבית. חודשיים אחרי שאתה חוזר, אתה שוב הגבר בבית, והיא שוב האשה. אתה חוזר הביתה יותר מלא, יותר טוב".
- ואי אפשר להגיע לתובנות האלה בלי צעדים דרסטיים? למה חופשה רגילה לא עוזרת?
"כי אתה חוזר לאותו מקום ביחד. אתה לא לוקח ברייק מעצמך. אתה לא מגשים את מה שאתה. היינו ברומא יחד, עיר רומנטית ונהדרת, פיאצות והכל, אבל אתה משחק בכללים של הטקס. בתשע השנים האחרונות אשתי מעולם לא ראתה אותי עושה גרעפס. נראה לי לא טבעי. אבל בשבוע הזה נראה לי הכי טבעי לעשות תחרות גרעפצים בבר. אתה בא טעון בצורה כל כך שונה הביתה. בכל טיול זוגי יש לסמן 'וי' במדריכים. אתה מתחיל להתרגז מזה שזה נעשה ככה. וזה חוזר למקום של מי האשה הזאת, למה היא פה. שלא לדבר על השופינג".
- וזה לא מסוכן?
"זה כן, וזה טוב. ודווקא הסיכון הזה משאיר אותי עם סוג של התמקדות, כדי לא לאבד. כי הסיכון הזה קיים אצל כל זוג. היא חוזרת מלאה יותר, קשובה יותר, והכי חשוב - חוזרת מתגעגעת".
ליאת, מצידה, אומרת:
"אני חושבת שהסוד לשימור התשוקה הוא קנאה בריאה ולא אובססיבית. אני צריכה שיקנאו לי, אני צריכה לקנא. שבוע החופש שלנו אחד מהשנייה מבטל עבורנו את 'המובן מאליו'. ברגע שמתברר שאותו שבוע עלול להימשך חיים שלמים, התשוקה והגעגוע הופכים לחיוביים ולהכרחיים עבורנו. הפחד הכי גדול שלי אינו נובע מהחשש שבעלי יבגוד בי - אלא שישתעמם ממני".
הפסיכולוג ערן שי: "קנאה יכולה להיות רגש חיובי"
ערן שי, פסיכולוג חברתי קוגניטיבי, מנהל מכון כריזמה, העוסק בליווי אנשים בתהליכי שינוי ופריצת דרך אישית, אומר שזוג
כזה בעצם "מוותר על עיקרון של בלעדיות לזמן מסוים. בחלק גדול מהאנשים שאני נפגש יש מרכיב של רכושנות כמעט
בקשר הזוגי ביניהם. במקום שאותם אנשים רואים בתהליך הזוגי הרומנטי משהו שהוא מתוך הבחירה שלהם, הם בעצם יכולים לבוא ולהגיד - יש לנו פעילות אחרת שלא מפריעה למה שאנחנו עושים, עונה על דברים שלא נמצא בתוך הקשר הזוגי שלנו.
ההבדל הבולט בינם לבין זוגות אחרים שנמצאים באותה בעיה היא הדרך שהם פותרים אותה. הדרך שהם בחרו לפתור את הבעיה היא לא פתרון של לשבור, אלא לראות את הערכים האמיתיים שיש להם במה שיש להם. רוב הזוגות במצב השגרתי פותרים את הבעיה על ידי בגידה. אם משווים למצב של בגידה, בבגידה יש שבירת אמון מאוד מרכזית, והאנשים חיים בתוך תחושה לא נוחה שזה סוג של שבירת הסכם שאי אפשר לדבר עליה. לא רק הבוגדים, לפעמים גם הנבגדים מרגישים שהם מקטינים בעצם את תחושת החופש בתוך הזוגיות, וגם את החופש להגיד כל מה שאני רוצה".
על הקנאה הוא אומר שזה יכול להיות "רגש חיובי, המעלה את הערך של מושא הקנאה. אנחנו מקנאים במישהו שמצליח. אז אנחנו עושים יותר מאמצים שגם אנחנו נצליח. צריך לשים את רגש הקנאה בפרופורציה כמשהו שאפשר לחיות איתו".
שי מוסיף: "הייתי ממליץ לכל זוג שמתכוון לעשות את הדבר הזה להיעזר בליווי של טיפול זוגי, בירור אחד או שניים, כדי שלא יהיה מצב שמישהו מבני הזוג מרגיש שהוא עושה פשרה מאוד כואבת".
