ילדה מזרחית? לא בבית-ספרנו

מדי שנה, בסמוך לפתיחת שנת הלימודים, אנו עדים למאות מקרים בהם ילדות חמודות - שכל פשען במוצאן המזרחי - נשארות בבית, לאחר שהרשמתן לבתי-הספר החרדים של רשת "בית יעקב" נדחתה. מנהלי המוסדות אינם רואים כל פגם בציון מפורש של סיבת הדחייה מנימוקים של מכסות למזרחיות. פסק דין ראשון מסוגו, שהוציא לאחרונה בית-המשפט המחוזי בירושלים, אישש את מה שידענו כבר מזמן: "קיים חשש מבוסס כי הליכי הרישום למוסדות החינוך של בית יעקב נגועים בהיעדר שוויון על רקע עדתי".   

שיטת המכסות, במסגרתה מקצה כל מוסד רק 30 אחוזים מהמקומות לבנות מזרחיות, היא ידועה ומושרשת היטב. בעת הקבלה, נוהג כל מנהל לרשום ליד שם התלמידה האם אשכנזיה היא, או שמוצאה בעדות המזרח. המנהלים - המשתייכים לזרם החרדי האשכנזי הסר למרותו של הרב יוסף שלום אלישיב, ועקרונות-העל של השיטה הדמוקרטית אינה בדיוק לחם חוקו - לא רואים כל פגם באפליה גזעית, שכן מראשיתה הוקמה הרשת עבור חינוכן של בנות הציבור האשכנזי. ואולם היכן משרד החינוך? זה מודע כבר שנים רבות לסלקציה הגזענית המצמררת הזאת, אך אינו עושה דבר. מדוע הכניס תחת כנפי תקציביו מוסדות הפועלים בניגוד לחוק? היכן היו כל השרים שעמדו בראשו? מדוע הסכימו להקריב את הבנות על מזבח הסטאטוס-קוו?  

המסתורין שמאחורי התופעה עולה על כל סיפור בלשי שקראתם, ומעשה שהיה כך היה: בשנת 2000, בעודי מכהנת כחברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעה חילונית לחלוטין, זרמו ללשכתי טיפין-טיפין הורים חרדים יראי שמיים ובפיהם סיפור דומה: הילדה הגיעה לגיל כיתה א' ומנהלת בית-הספר סירבה לקבלה, משום שהמכסה כבר התמלאה. אחרים סיפרו כי גם בנות המזל המתקבלות במסגרת המכסה, מופרדות לכיתה מיוחדת למזרחיות בלבד. לתומי חשבתי כי אולי טעו בכתובת, ותוך כדי רכיסת כפתור סורר בחולצתי הלא-צנועה, נהגתי לומר: "כבודו טעה בדלת, חברי המועצה של ש"ס יושבים בהמשך המסדרון; ייגש אדוני לאחד מסגני ראש העיר מטעמם ויקבל עזרה מיידית, הם הרבה יותר חזקים ממני כחברת אופוזיציה". הפונים הביטו ימינה ושמאלה מחשש לאוזן זרה ולחשו: "היינו אצלם, הם אמרו שידיהם כבולות ושכדאי שניגש אליך".

אם יריביי החרדים מש"ס שולחים את מצבעיהם אליי, חשבתי אז, נראה שיש תקווה לחיים משותפים בין חרדים לחילונים. במקרים רבים סייעתי על-ידי טלפונים זועמים למנהלות החרדיות, לא פעם אף הגשתי תלונות למשרד החינוך, למבקר המדינה ואף למשטרה נגד בית-ספר כזה או אחר - אך דבר לא עזר. המחזה קורע הלב של ילדות חרדיות, המשתרכות אחרי אם או אב חרדים במסדרונות העירייה, חזרו על עצמם מדי ה-1 בספטמבר.

לקראת אחת מישיבות המועצה, פרשתי את היקף התופעה בשאילתא לאהוד אולמרט, ראש העיר דאז, וביקשתי כי יעלה

להצעה את הצעתי ולפיה העירייה לא תעביר תקציבים למוסדות חינוך המקיימים סלקציה גזענית שכזאת. לתדהמתי, מיד כשהעלה אולמרט את הצעתי לדיון, נטשו את האולם כל חברי ש"ס - וההצעה נפלה מפאת חוסר בתומכים. מאוחר יותר שאלתי את אחד מרבניהם, מדוע לא הצביעו איתי ומיגרו אחת ולתמיד את התופעה, שפוגעת דווקא בבנות עדות המזרח? הוא השיב: "ויי זמיר, רוני, מתי תלמדי מהי פוליטיקה? הרי גם אם היית מעלה את עשרת הדיברות להצבעה היינו מתנגדים, כי את לא משלנו. תדאגי קודם לילדים במגזר שלך, ותניחי לנו בענייננו".

מאז חלפו שנים, ומימדי התופעה לא פחתו. פתרון התעלומה מצוי כתמיד בחוסר יכולתנו - חרדים וחילונים - להתגבר על המפריד ולהיאבק יחד על המאחד. על כולנו לצאת יחד נגד הגזענות החרדית, שאינה באה מרוע לב חלילה; היא פשוט שריד מהגלות הקשה, שאילצה אותנו להתבודד כדי לשמר את אמונתנו. כאן בבית החדש, רק פתיחות בין חרדים וחילונים והתעלות מעל שיקולים פוליטיים תוכל לקרבנו אל אור הקדמה. מצידי, תקראו לזה חבלי משיח.

רוני אלוני-סדובניק, מנהלת עמותת "נציבות קבילות ילדים ונוער", לשעבר מ"מ ראש העיר ירושלים לקידום מעמד הילד