הסרבנות מתחילה בפטור משבועה

"הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".  

לכל מי שנכנס בשורות הצבא, המשפט הזה מוכר היטב. הוא שמע אותו ממפקדו בהיותו טירון והשיב: "אני נשבע", ואם כיפה לראשו: "אני מצהיר". גמישות זו, שגילוייה דומים בהשבעת חברי-כנסת ושופטים, נועדה לחסוך מהציבור הדתי את עולה של שבועה, שהעונש על הפרתה הוא "כרת", על מגוון אפשרויותיו. הדוגמה הצה"לית, שמקורה בשנת 1948 ובהסדרים מאוחרים יותר, מעידה על נכונותם של האבות המייסדים, בראשם דוד בן-גוריון, לאפשר את שילובם של חובשי הכיפות בבניין הארץ ובהגנתה, מבלי לאיים על אמונתם. כפילות זו לא הועמדה במבחן במשך שנים, ובמקרים כמו גיוסם של בחורי ישיבה לצה"ל, או כמו גילויי סרבנות למיניהם, לרוב מעדיפה המדינה להיות "חכמה" ולא "צודקת" - ונמנעת ממימוש החובה.

סמל חננאל דיין, החייל המצטיין שהוזמן לבית הנשיא וסירב ללחוץ את ידו של דן חלוץ, בטענה שהוא "רמטכ"ל הגירוש" - זוכה לגל של תמיכה בקרב חוגים בימין הדתי, הרואים בו גיבור לאומי. החייל המצטיין הזה הטיב להביע את תחושותיהם כלפי המדינה וקברניטיה ש"בגדו" בדרכם, זו המסרבת לראות בכל ויתור על חלקי ארץ ישראל - גם אם נעשה על-פי חוק - כמעשה חוקי ולגיטימי. אלא שבתמיכתו בחננאל, כמו גם בקריאתו לסרבנות, המיעוט הקיצוני - הרואה במדינה ובמוסדותיה אויב ומבקש לערער את אושיותיה - מפנה עורף גם לרבים במחנה הציוני-דתי, שהשכילו במשך שנים למצוא את הדרך לשלב בין אמונה להכרעה דמוקרטית ולתרום את חלקם בעשייה ובדיאלוג מתמשך.

גילויי הסרבנות לתוכנית ההתנתקות, המועטים אמנם, כמו גם הסרבנות משמאל, תובעים מהמדינה - בדרכה לתוכנית

 ה"התכנסות" או להסדר המחייב פינוי יישובים - לתבוע בכל מקרה המעמיד למבחן את שלטון החוק, את בכירותם של חוקיה על פני פסקיהם של רבנים המבקשים להפירם. ראש הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה, משרד הביטחון, צה"ל ויתר הזרועות אינם יכולים להסתתר עוד מאחורי גבה של עוד "ועדת ישראלי", שתבקש לטעון כי זוהי מדינת חוק - אך במקביל, לאפשר לחלק קטן מאזרחיה לנהלה כמדינת הלכה.

מוטב לכל בעל השפעה במחנה הציוני-דתי לזכור ולהזכיר את גבולות הדמוקרטיה, להימנע מטישטושם ולהוקיע את אלו המבקשים להקריב את עקרונותיה על מזבח ההתנחלויות. אחרת, עלול היתר למאוס בהם ובדרכם. בישראל נקבע כי כללי המשחק הדמוקרטיים הם שיכריעו גם בעתות ויכוח ומשבר, והם שינחו את כלל האזרחים - בעיקר בשעה שמופקד בידם נשק לביטחון המדינה. משנתקבלו ההחלטות המוסמכות על-ידי השלטון הנבחר, אל לגופי הביצוע לברוח מחובתם לממשן, כפי שביקשו לעשות אותם שרים וחברי-הכנסת היוצאת שעה שניסו להטילה במשאל על העם, או כפי שמראשית הדרך ניתן לחייל הדתי "פטור" משבועת האמונים.

אלוף-משנה (מיל.) שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום ולביטחון