כך נקמה ישראל על חטיפות המטוסים

יום שישי, 30 במארס, 1978

ד"ר ודיע חדאד, איש הטרור הבינלאומי, שהיה אחראי לעשרות חטיפות מטוסים ופעולות טרור ראוותניות אחרות נגד יעדים ישראלים, אמריקנים ואירופים ברחבי העולם, מת מוות אטי, מיוסר, בבית חולים קודר במזרח גרמניה. הרופא הפלסטיני, בוגר האוניברסיטה האמריקנית בביירות, טס למזרח גרמניה מעיראק כחולה סופני. במשך שנים סבל מעודף משקל, וכעת היה חלש וכחוש, מרותק למיטתו, עד שמת ב 30 במארס, 1978 והוא רק בן 48.

עשרות נאמניו, שהתפלגו עמו מ"החזית העממית לשחרור פלסטין", התקשו להסביר את חידת מותו. חדאד מת ממחלה סופנית לא מוכרת שתקפה את המערכת החיסונית שלו ומוטטה אותה. הם לא ידעו אם מותו היה טבעי או לא. ידידיו בעלי הדמיון המפותח יותר נטו להאשים את פטרונו העיראקי, סגן הנשיא סדאם חוסיין האימתני, שהורה להרעיל בחשאי את הרופא שחדל להביא תועלת למשטר העיראקי. כמו תמיד, היו שהניחו כי זרועו הארוכה של המוסד הגיעה עד חדאד וגרמה למותו מהרעלה, אולם לא היתה לכך כל הוכחה. במשך השנים התפוגגו תיאוריות הקונספירציה ונותרה רק העובדה המרה שהוא מת. הרווק שצבר ממון רב בשנותיו כמחבל, הוריש לאחותו מיליוני דולרים.

שנים רבות שמרה ישראל על שתיקה בנושא. עכשיו ניתן לגלות כי ד"ר חדאד מת מרעל שהוחדר למזונו. המוסד ביקש לחסל אותו מאז שנודע כי עמד מאחורי חטיפות המטוסים שביצעה "החזית העממית לשחרור פלסטין". ההנחה במוסד היתה שחיסולו יהיה הדרך היחידה למנוע עוד תוכניות קטלניות.

חוטף מטוסים ויוזם החטיפה לאנטבה

חדאד היה מחבל מיומן ורב פעלים. הוא היה הראשון שחטף מטוס "אל על" - ב-23 ביולי, 1968. לאחר מספר שבועות שבהם הוחזקו נוסעי המטוס כבני ערובה, שחררה ממשלת ישראל, בראשותו של לוי אשכול, אסירים פלסטינים תמורת בני הערובה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שממשלת ישראל נכנעה לסחטנות טרוריסטית. חטיפת מטוס "אל על" היתה הראשונה בסדרה של חטיפות שנועדו להעלות את מצוקת הפלסטינים לכותרות. בספטמבר 1970 טס ד"ר ג'ורג' חבש, מנהיג "החזית העממית לשחרור פלסטין", ארגון הטרור הפלסטיני מרקסיסטי שהקים עם חדאד, לצפון קוריאה בענייני עסקים. בהיעדרו חטף חדאד חמישה מטוסים. המטוסים הוטסו לירדן, פונו מנוסעיהם ופוצצו לעיני המצלמות.

אנשיו חטפו מטוס "לופטהאנזה" שהיה בדרכו מניו דלהי שבהודו לגרמניה והנחיתו אותו בעדן שבתימן. "לופטהאנזה" שילמה מיליוני דולרים תמורת המטוס ונוסעיו. מתנגדיו של חדאד טענו שהוא הפקיד כמיליון דולר בחשבונו האישי. הוא רקם את הקשרים בין "החזית העממית לשחרור פלסטין" לארגוני טרור בינלאומיים באירופה, באסיה ובדרום אמריקה, הזמין אותם להתאמן במחנות אימונים בלבנון, והידק את הקשרים עמם. אחת התוצאות לכך היתה הטבח בנמל התעופה בלוד ב-1972 שביצע "הצבא האדום היפני" המרקסיסטי.

חדאד וחסידיו פרשו מ"החזית העממית לשחרור פלסטין" לאחר פיגוע הראווה הזה, עקב חילוקי דעות על הצורך בטרור בחו"ל. באוקטובר 1972 ביצעו אנשיו את החטיפה המפוקפקת של מטוס "לופטהאנזה", שגרמה לשחרור שלושת המחבלים הפלסטינים ששרדו את טבח מינכן. אנשיו המשיכו לבצע פיגועי ראווה בחו"ל. ב-21 בדצמבר, 1975 ביצעו את ההתקפה על מטה אופ"ק בווינה, ובשלהי יוני 1976 חטפו את מטוס "אייר פראנס" שהיה בדרכו לישראל.

חדאד היה מוכן לסייע לארגוני טרור אחרים. ב-1973, כשהתגורר בביירות, ביקש ממנו ידידו הטוב אבו איאד לזייף אשרות כניסה לסודן שיאפשרו לאנשיו לתקוף את השגרירות הסעודית בחרטום. בתוך שש שעות הנפיק חדאד את האשרות המזויפות בבית הדפוס שלו.

לבסוף, ב-28 ביוני 1976, חטפו אנשיו, בסיועה של כנופיית באדר מיינהוף הגרמנית, מטוס "בואינג 747" של "אייר פראנס" בדרכו מפריז לישראל, ואילצו את קברניטו לנחות באנטבה שבאוגנדה.

ב 4 ביולי, 1976 חולצו בני הערובה על ידי חיילי צה"ל, בהנהגת סיירת מטכ"ל. מטוסי הרקולס ישראלים טסו יותר מ 1,600 קילומטרים ונחתו באנטבה. כוח החוד של סיירת מטכ"ל הסתער על נמל התעופה כשהוא מתחזה לפמליית נשיא אוגנדה, אידי אמין, במכונית מרצדס שחורה. לוחמי סיירת מטכ"ל פרצו לאולם הנוסעים וחילצו את בני הערובה ההמומים.

נקודת התורפה של הדוקטור

אנטבה היתה הקש האחרון. אחרי מבצע החילוץ המזהיר, החליטו במוסד ובאמ"ן להביא לחיסולו של ד"ר ודיע חדאד. חדאד שהה באותה תקופה בבגדד וכמעט שלא יצא ממנה, עובדה שהקשתה על המתכננים במוסד. באביב 1977, כשנה לאחר אנטבה, היה ברור שההר לא יבוא אל מוחמד, ולכן הוחלט במוסד להביא את מוחמד אל ההר. גובשה תוכנית חיסול שאושרה על ידי ראש הממשלה הנכנס מנחם בגין.

לד"ר חדאד היתה נקודת תורפה: הוא אהב שוקולד, ובמיוחד שוקולד בלגי. "צומת", הגוף שאסף מודיעין ממקורות יומינט, החליט לנצל עובדה זו. על פי התוכנית, אמור היה סוכן פלסטיני מהימן, שהיה פעיל של "החזית העממית לשחרור פלסטין", להביא לד"ר חדאד בשובו מאירופה שוקולד בלגי איכותי, מצרך יקר המציאות באותה תקופה בעיראק. מומחי המוסד החדירו לשוקולד רעל ביולוגי קטלני. היתה למוסד סיבה טובה להאמין שחדאד המכור לשוקולד לא יחלוק עם איש את המתנה ורק הוא יאכל את ריבועי השוקולד הממולאים בקרם. וכך אכן היה. הסוכן הביא לחדאד את המתנה בשובו מאירופה, והדוקטור אכל את השוקולד להנאתו - לבדו. בתוך שבועות החל לאבד חדאד משקל. הוא איבד את התיאבון. בדיקות דם הצביעו על פגיעה במערכת החיסונית שלו. כעבור מספר חודשים הלך לעולמו.

עם מותו של ד"ר ודיע חדאד קרס הפלג שבראשו עמד. הסטטיסטיקה היבשה הציגה צניחה תלולה במספר הפיגועים נגד יעדים ישראלים בחו"ל. באגף המודיעין, ובמיוחד במוסד, ראו בכך הוכחה נוספת ליעילות שיטת החיסול. קהיליית המודיעין הציגה את העובדות והמסקנות הללו לראש הממשלה החדש, והסבירה שהסיכול הביולוגי שהופעל נגד חדאד הוא התגלמות הסיכול המוֹנֵע: חיסול של פצצה מתקתקת, של אדם בעל מוח יצירתי, שמעולם לא חדל לתכנן את הפיגוע הבא.

מנחם בגין היה מרוצה מהביצוע ומהתוצאות של חיסול חדאד, ואישר מבצע חיסול נוסף, שאחד מאנשי המוסד התייחס אליו ביהירות מסוימת כאל "משהו שאספנו בדרך..."

היעד היה זוהייר מוחסן, ראש ארגון הטרור הפלסטיני הפרו סורי "א צאעיקה". חיסולו בקיץ 1979 לא היה מורכב במיוחד ולא דרש איסוף מודיעיני נרחב. מוחסן, שלא נקט אמצעי ביטחון בסיסיים, נורה ב 25 ביולי, 1979 בידי שני מתנקשים מיחידת "כידון" של "קיסריה" בלובי של בית הדירות שלו בעיירה קאן שבריביירה הצרפתית. הוא נפצע באורח אנוש ומת למחרת בבית החולים על שם לואי פסטר בעיר ניס. משטרת צרפת הודיעה כי הנרצח הגיע לצרפת עם דרכון דיפלומטי סורי, שבו הוצג כיליד דמשק. חיסולו של מוחסן הביא להתפרקותו של ארגון "א צאעיקה". עוד מעיין שופע של טרור שיַבָש.

האם ההתנקשויות הועילו?

המספרים מראים ירידה תלולה בתדירות הפיגועים נגד אזרחים ישראלים ומוסדות ישראלים בחו"ל מ 1974 ועד היום. בסוף שנות השבעים היתה בצמרת המודיעין הישראלי הסכמה כמעט גורפת כי גל החיסולים מאז הטבח

 במינכן פגע קשות בארגוני המחבלים, שמקצתם קרסו ופעילותם של אחרים נפגעה. נפגעה גם יכולתם של פת"ח ושל ארגונים אחרים ששרדו לפעול באירופה, ובהדרגה הם נרתעו מביצוע פיגועים נגד יעדים ישראלים בחו"ל.

עם זאת, רבים בקהיליית המודיעין הישראלית הודו כי לפלסטינים היו גם שיקולים מעשיים. ככל שחלף הזמן התחוור לבכירי אש"ף כי הפיגועים מחוץ לגבולות ישראל והשטחים מזיקים למטרתם יותר מאשר מועילים.

בצד הפלסטיני רווח הקונצנזוס שיש להציג עמדה נחושה, מה שמלמד שהחיסולים שביצע המוסד לא הרתיעו אותם, כפי שהאמינו אלוף אהרון יריב ואחרים בקהיליית המודיעין הישראלית - או כפי שרצו שאחרים יאמינו. את ההסבר לירידה, ובסופו של דבר להפסקת הפיגועים בחו"ל, ניתן למצוא במעבר ההדרגתי מטרור לפעילות פוליטית ולדיפלומטיה בינלאומית. שיאו של השינוי היה נאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם בניו יורק בשנת 1974.

הפלסטינים ייחלו לזכות בהכרה בינלאומית. הטרור היה חלק מן המאמץ הזה. עכשיו השיגו את ההכרה הנכספת. שוב לא נדרש להם הטרור הבינלאומי - ומעתה הוא עלול היה לפגוע בתדמיתם.

רוב אנשי קהיליית המודיעין הישראלית עדיין משוכנעים שמסע החיסולים הוא שסתם את הגולל על הטרור מעבר לים.