זה לא פיקניק

די מהר מבינים את האירוניה בהחלטה לקרוא "פיקניק" לקובץ הסיפורים הקצרים של העיתונאית ("הארץ") התל-אביבית, ארנה קזין. כי אם יש מסקנה ברורה מן הטקסטים האלה, שרובם סיפורי אהבה לסבית כואבת וסוערת, הרי היא דווקא שהחיים, כמאמר הקלישאה, זה לא פיקניק. מצד שני, יש בספר הזה סיפור אחד, קצת יוצא דופן, שאכן נקרא "פיקניק", והוא מספר על טיול מאושר שערכה המספרת בילדותה עם שני אחיה ביער בן שמן. מן הבחינה הזאת, אפשר לקרוא את כותרת הספר כגעגוע לאותה ילדות נרגשת, עם המשחקים הפרועים והצחוקים והתפעמויות הטבע, לפני שהדברים הסתבכו והפכו לדרמות של אהבה והשפלה.

הכתיבה של קזין בהירה, מסופרת היטב, חשופה להדהים ועם זאת מאופקת. יש משהו אינטליגנטי במשפטים הפשוטים, הקצרים בדרך כלל, הטעונים באיזו תחתית רגשית נוספת של צער, של אירוניה, של הפתעה. המספרת היא נפש הרפתקנית בעלת כוח התאהבות גדול וכושר ספיגה של מהלומות נטישה, והסיפורים, בגוף ראשון, נראים כסיפורי חייה (למעט כמה שנראים כאיזו הרחבה דמיונית של המציאות). ההוויה כאן תל-אביבית מן הקצה החריג, עם החרמנות הבין-נשית, עם ההשתכרות הנשית (במקרה זה, השתכרות עם טאצ' סקוטי – מוצאה של קזין – הניכר בחיבתה לוויסקי ובבקיאותה בסוגיו), ועם הרחובות התל-אביביים.

קטעי הסקס הם בדרך כלל רגשיים יותר מאשר ארוטיים, והרגש הוא לא אחת סאדו-מאזו: כך בסיפור המרתק "ליד עץ השעם הגדול", על חברתה לשעבר של המספרת, המזמינה אותה עד ניו-יורק רק כדי להבריז לה, ובעודה ממתינה שם לשווא היא נזכרת בזיונים האלימים שלהן, שכללו סטירות ובעיטות ומשיכות שיער וגם – סליחה על הפירוט - התרוקנות מעיים על ערוותה. "היא ידעה בדיוק מה אני צריכה. שלוש שנים אני מחפשת ולא מוצאת. היא ידעה".