מה בין מתנחלת לקיבוצניקית - על אוכל, חברות וסובלנות
"החיבור בינינו היה כה מיידי וחזק עד שאי אפשר היה להילחם בו. היא, מתנחלת, ימנית ודתייה (לפחות מנקודת מבטי) ואני, קיבוצניקית, שמאלנית וחילונית גמורה. שני קצוות מרוב הבחינות אבל כל כך דומות בבסיס ובמהות". טל פיחוביץ' על אוכל, תשוקה וקבלת האחר
משפחה לא בוחרים, חברים - כן, וחברים שהופכים להיות חלק מהמשפחה הם הקשר החזק ביותר בעיני. יש לי הרבה חברים שאספתי בכל מיני שלבים בחיים. בודדים הגיעו לדרגה של משפחה ואלה בעיקר חברי ילדות. מרים נכנסה לחיי בשלב מאוחר יחסית, אבל מהר מאוד הגיעה לראש סולם המעמדות של החברות.
במבט ראשון הקשר היה הזוי ובלתי אפשרי, אבל החיבור בינינו היה כה מיידי וחזק עד שאי אפשר היה להילחם בו. היא, מתנחלת, ימנית ודתייה (לפחות מנקודת מבטי) ואני, קיבוצניקית, שמאלנית וחילונית גמורה. שני קצוות מרוב הבחינות אבל ממש דומות בבסיס ובמהות. נפגשנו בזמן לימודי התואר הראשון, אני כהרגלי חתכתי לפני ההפסקה והיא, כהרגלה איחרה לשיעור. ישבנו כמה דקות וקשקשנו מחוץ לכיתה, ואז החלטנו ללכת לאכול משהו. הקליק התחיל מהתשוקה המשותפת לאוכל, היא - לאוכל שהכירה עד אז ואני להכל-כולל-הכל. תשוקה היא תשוקה והיא אף פעם לא מסתכמת באוכל וכך מצאנו את עצמנו בשיחה של כמה שעות על אוכל, סקס, יחסים והחיים.
בשנה הראשונה לחברות שלנו החזקתי בבית כלים כשרים במיוחד בשבילה, בשנה השנייה היא נשברה והתחילה לאכול את כנפיים בדבש עם פירה כהלכתו (המון חמאה ודבר מלבדה - זה סוד הפירה שלי), למרות שתמיד דאגתי להכין לה גם אורז.
השיא היה המשפט הבא "את עושה לי כזה חשק, אני חייבת לטעום פירות ים". הודעתי לה חד משמעית שאם היא רוצה, לא תהיה מאושרת ממני, אבל את הפעם הראשונה שלה היא לא עושה איתי. אני אמנם עובדת על חוזה אישי עם היושב במרומים ולא רואה עצמי כפופה להסכמים קיבוציים, אבל אני מקפידה לא להכשיל אף אחד. אחרי שמישהו אחר ביתק את בתולי השרימפס שלה, התחיל הכיף האמיתי. לארוחות הליליות שלנו, כשלמדנו לבחינות, כבר הכנתי קוקי סן ז'אק בשמנת ושאר שרצים. היום, שאריות האמונה של מרים מסתכמות באי אכילת חזיר או חמץ בפסח, ועל זה היא מקפידה.
בחול המועד האחרון, היא הגיעה אלי לביקור יחד עם בכורתה בת השש, נועה (מרים היא לוחמת דמוגרפית ידועה שמגדלת שלושה ילדים לתפארת מדינת ישראל ועוד ידה נטויה). לקחתי את הבנות לדגום את שאריות ארוחת הסדר אצל אבא שלי (המקום היחיד שמחזיק גם מצות בסביבתי הקרובה).
הנה שלושה דברים שחשוב לדעת על מרים לפני המשך השתלשלות האירועים: היא אישה חזקה, אסרטיבית ונחרצת. אסור בשום אופן להפריע לה בזמן האוכל. היא נחרצת בצורה מפחידה כשמפריעים לה באוכל. ולהמחשה, בביקור האחרון שלהן אצלי, בישלתי עוף. נועה בדיוק התחילה באותה תקופה להיחשף לקשר שבין אוכל לבעלי חיים ושאלה: "טל, נכון שעוף זה תרנגולת?". נבהלתי מכך שהילדה מתחילה לגלות סימני צמחונות מדאיגים והתחלתי לגמגם כל מיני הסברים. אמא שלה, בלי להתבלבל, עם פולקע בין השיניים, סיננה בטון מאיים: "כן, עוף זה תרנגולת שהורגים אותה, מוציאים לה את הדם, מנקים לה את הנוצות, מבשלים אותה ועכשיו את אוכלת את זה!". בזה זה נגמר - הילדה אוכלת תרנגולות ופרות בלי בעיה.
נחזור לפסח. חול המועד, ארוחה בבית של אבא שלי עם שאריות מארוחת הסדר. הוצאתי לבנות מצות, ולעצמי לחמניה מבית המאפה שלי (פסח מבחינתי הוא חג האפייה. כולם קונים מצות, אני קונה קמח ושמרים). נועה ראתה את הלחמניה וביקשה גם (מי יכול להאשים אותה - לאכול את הכבד קצוץ האלוהי של אבא שלי עם מצה?). מרים שתקה, הסתכלה עלי, הסתכלה על הילדה ואמרה: "לא. אנחנו לא אוכלים לחמניות, אנחנו אוכלים רק מצות בפסח". נועה, באומץ מפתיע, המשיכה: "אבל אמא, אני רוצה לאכול לחמניה עם קטשופ". אמא שלה ענתה במבט שהלך והצטמצם: "אז תאכלי פירה עם קטשופ!". רק נזרקו הדברים לחלל האוויר וראיתי את אבא שלי מזדקף בסלון ומרים גבה (קטשופ? אצלנו בבית?).
החלטתי לחרף את נפשי למען הילדה והסברתי לה: "נועל'ה, את יודעת שלכל משפחה יש את החוקים שלה. את עדיין קטנה, וצריכה לעשות מה שאמא שלך אומרת. כשתהיי גדולה ויהיו לך ילדים, תוכלי להחליט לבד על החוקים. במשפחה שלך למשל אסור לאכול לחמניות בפסח ואצלי אסור לאכול פירה עם קטשופ. אז נעשה עסק - אני אוכל לחמניה ואת תאכלי פירה עם קטשופ, רק תבקשי רשות מצביקה לאכול אצלו בבית פירה עם קטשופ".
בעיניים נוצצות פנתה הילדה לאבא שלי (אחרי הכל, לאכול גם פירה עם קטשופ וגם משהו שלי אסור, זה ניצחון גדול),
שבלע את הרוק, הסכים לביזיון וכך כולם חזרו לאכול בשלווה ובאושר. אז לזכר אותה פרשה הנה מתכון כופתאות (טוב, קניידלך - אבל ממש לא כשרים לפסח בגלל אבקת האפייה) ממולאות כבד וכמהין - ממש לא צריך לחכות לפסח בשביל לאכול אותן וזו הזדמנות מצויינת לגמור שאריות קמח מצה שנותרו בבית (של מרים לפחות).
כופתאות ממולאות בכבד וכמהין
הבסיס לכופתאות הוא של סבתא שלי, מילוי כבד בטח לא אני המצאתי. לשילוב של כבד וכמהין נחשפתי במסעדת NG, שם הוגש כבד עגל עם ממרח כמהין (לטעמי הכמהין משתלבות טוב יותר עם כבד עוף).
המרכיבים:
לכופתאות:4 ביצים
8 כפות מים
8 כפות שמן
1 כפית אבקת אפיה (אני לא סובלת קניידלך דחוסים וקשים כמו בחדר האוכל בקיבוץ)
1/2 1 - 2 כוסות קמח מצה
מלח ופלפל לפי הטעם
למילוי:
1/2 ק"ג כבד (לשטוף, לנקות מגידים דם ומרה וליבש מהנוזלים)
בצל גדול קצוץ
כפית גדושה של ממרח כמהין או שמן כמהין (פלצני? תעשו בלי, אבל זה ממש לא אותו הדבר)
4 שיני שום חצויות ופרוסות דק (אני אוהבת חתיכות של שום, אפשר גם לכתוש אותו)
אופן ההכנה:
- הקניידלך: טורפים את החומרים הרטובים, מוסיפים את היבשים, מערבבים ומניחים מכוסה במקרר לחצי שעה.
- למילוי: מזהיבים את הבצל, מוסיפים את השום והכבד לטיגון קצר, מוציאים ומקררים. קוצצים גס בסכין, מוסיפים את הכמהין ומתבלים במלח ופלפל.
- ההרכבה: משטחים עד דק (עובי של מ"מ בערך) קצת מתערובת הקניידלך, שמים 1/2 כפית מהמילוי וסוגרים. מבשלים בציר עוף (ותעשו לי טובה, זו מנה מושקעת, תשתדלו שיהיה ציר מושקע. מומלץ לזרוק כף מממרח הכמהין גם לתוך הציר).
טיפ: לכמות הזו של הקניידלך יספיקו כ- 150 גרם כבד, אבל איזה עונג גדול יותר יש, מלשבת בלילה ולאכול את המילוי בכפית?