בישראל עשו לו את המוות

4 מיליארד הדולר תמורתם רכש המשקיע הפרטי העשיר בעולם, וורן באפט, את "ישקר", הם אות הוקרה יוצא דופן לתעשייה הישראלית ולמגזר העסקים הישראלי. אבל ההשקעה המיוחדת הזו היא גם ציון לגנאי לביורוקרטיה הישראלית, לרגולציה הישראלית ולשוק ההון הישראלי. זו שמחה מהולה בצער.

שמחתנו על ההשקעה הגדולה של באפט במשק הישראלי ועל מפגן האמון שלו בתעשיותינו. באפט אינו סתם עשיר מופלג; הוא גורו, הוא מנהיג, הוא מורה דרך. מאות מיליוני משקיעים בכל רחבי העולם עוקבים בדריכות ואדיקות אחר השקעותיו, כמו היו תמרור המורה לאן להסיט את הכסף, ואחר דבריו כמו היו תורה כלכלית מסיני. כשבאפט עושה בישראל את השקעתו השלישית בגודלה, הוא מעניק את הדירוג הגבוה ביותר האפשרי לתעשיותינו.

והצער, על מהו? על כך שאחד היהלומים בכתר של אותה תעשייה ישראלית עובר עכשיו לבעלות זרה, רחוקה, אנונימית. הרווחים של "ישקר" יזרמו בעתיד לא לתוצר הלאומי הישראלי, אלא לבאפט ואינספור בעלי המניות בתשלובת האחזקות שלו. נכון, הניהול יישאר בידיה של משפחת ורטהיימר - זו דרכו של באפט - אך מערך השיקולים יהיה בהדרגה פחות ופחות ישראלי ויותר ויותר אמריקני.

האם עשינו די כדי לשמור על "ישקר" אצלנו? התשובה שלי היא לא. לכן, כשכולנו מתרווחים ומלטפים את האגו של עצמנו נוכח ההישג הענק של משפחת ורטהיימר, סטף האבא ואיתן הבן, המייסדים והמפתחים - ראוי להזכיר את המוות שעשו להם ממשלות ישראל, פקידי ישראל וחלק מהתקשורת הכלכלית הישראלית בעבר הרחוק והקרוב מאוד. כולנו חכמים לאחר המעשה.

הקנאה עבדה שעות נוספות

סטף ורטהיימר הקים את מפעלי הלהבים "ישקר" (ואחר-כך את "להבי ישקר") לפני עשרות שנים במסגריה בנהריה. הוא גילה גומחה צומחת, רווחית וייחודית בשוק התעשיות העדינות, נכנס אליה בכישרון עסקי ומקצועי בלתי רגיל והפך את מפעלי "ישקר" למובילים בעולם בתחום המסובך של להבים וכלי חיתוך עדינים. התשלובות פרסה כנפיים, הקימה בתי חרושת ברחבי תבל, מסין ועד פולין. אני מעריך את רווחיה השנתיים נטו ב-300 מיליון דולר לפחות, ובשנתיים האחרונות בכ-400 מיליון דולר לשנה.

כתוצאה מהישגיו ובמקביל להם, רצה סטף ורטהיימר להפוך את הגליל למרכז התעשיות המתקדמות בישראל. הוא איש של

 חזון קשה עורף, איש לא נוח לסביבתו אבל נוח לעובדיו, למנהליו, ליצרניו ולקוניו. תוך מאבקי כוח מתמידים עם רשויות ביורוקרטיות הוא יסד והפריח את "כפר ורדים" - מרכז תעשיות יצוא מתקדמות - באזור תפן בגליל. המקום נועד להעניק גג וחממה ליזמים חדשים וצעירים, לחנך נוער לתעשייה, לספק תעסוקה מכניסה לאלפי עובדים.

בראשית הדרך זכו "ישקר" והפרויקט של כפר ורדים להטבות של מרכז ההשקעות ולסיוע לא מבוטל בפיתוח השטח (זה היה, אגב, דווקא בימי הממשלות של מפלגת העבודה). אך הקנאה הישראלית עובדת שעות נוספות: ההצלחה הכבירה של "ישקר" ושל משפחת ורטהיימר לא נשאה חן בעיני הפקידות במשרדי הממשלה והרשויות, וזו החלה להצר את צעדיה. ניסיון שני להקים כפר תעשייתי דומה בדרום, ליד עומר, עלה יפה רק בחלקו.

ערב האינתיפאדה השנייה שקד סטף ורטהיימר על יישום הצעה נוספת להקים מספר מרכזי תעשייה עבור הפלסטינים, במרחב התפר שבין ישראל לרשות, וניהל עם הפלסטינים ועם משקיעים מאירופה משא ומתן מתקדם. הטרור ניפץ את החלום. ורטהיימר ניסה את מזלו בפוליטיקה המקומית, אך נסוג ממנה במהרה, עם הרגשת גועל נפש עמוקה. כיום הוא מקים פארקים תעשייתיים בטורקיה. כן, וגם מוכר את יהלומו וחלומו לוורן באפט.

בלי יצרנים אין תקומה

שעות ספורות לפני ההודעה על מכירת "ישקר" פגשתי את סטף בביתו של שגריר ארצות-הברית בישראל, בערב חגיגי לטובתה של אוניברסיטת בר-אילן. אף שסוד העסקה, שעדיין לא פורסמה רשמית, כבר היה ידוע בקווים הכלליים, פניו לא הסגירו את כאב הפרידה ממפעל חייו הגדול והמרשים. הוא דיבר, כדרכו, על כשלי הביורוקרטיה ועל ההעדפה הבולטת שמעניקה התקשורת לסיקור הבורסה, שוק ההון ושוקי הכספים, על פני עיסוק במה שנראה בעיניו הכי חשוב, הכי מכריע לגורלה של מדינת ישראל - ייצור ויצוא תעשייתי. הוא דיבר, כדרכו, בשבחי המגזר העסקי היצרני ובגנות ההתנפלות הבלתי פוסקת עליו.

כן, סטף ורטהיימר מרבה לקטר. הוא מקטר על התקשורת שמקדישה מקום ל"רכילות", מתמקדת בסיפורים על "המשפחות העשירות" (בין השאר על ההרפתקאות האישיות של משפחתו), אבל אינה מסוגלת להעביר לקוראיה, לצופיה ולמאזיניה את המסר העיקרי, לדעתו: שבלי יצרנים אין יצור, ושבלי יצור אין תקומה למדינת ישראל. אז המשפחות העשירות מרוויחות, אז מה? המדינה הרי מרוויחה מפעילותן פי אלף.

לא פעם הם דיברו איתי, האב והבן, על הקיבעון שיש לרבים כל-כך בארץ בבורסה. שניהם נרתעים מן העמודים הרבים

שמקדיש חלק מהעיתונות הכתובה לשוקי ההון, שבעיני משפחת ורטהיימר הם כוללים בעיקר פעילויות סרק, המחזירות את היהודים למקצועותיהם הגלותיים. הוורטהיימרים מרבים לקטר גם על נמיכות הקומה של השרים ופקידיהם, על אי-יכולתם לראות שנים קדימה ולתמוך ביוזמות מהפכניות, מרחיקות ראות. סטף במיוחד מבקר בחריפות את המקום העצום שתופסות בדעת הקהל הכלכלית כל מיני רפורמות נטולות ערך - להערכתו - בשוק ההון, מול ההתעניינות המועטה בשוק הייצור והיצוא.

משפחת וטרהיימר לא רצתה שמניות "ישקר" ייסחרו בבורסה, ועשתה הכול למנוע זאת. היא לא רצתה שהמתחרים ייחשפו לסודותיה המסחריים, ועוד יותר לא רצתה ש"כל מיני אנליסטים ופרשנים" יכתבו מדי יום המלצה האם לקנות או למכור את מניית "ישקר", ויטענו במלוא הרצינות ש"השוק יודע הכי טוב כמה שווה החברה". לא, השוק לא יודע - אילו נסחרה "ישקר" בבורסה, לא היה צל של סיכוי שתגיע למחיר שבו רכש אותה עכשיו וורן באפט.

עצמאות ופרידה

בערב יום העצמאות הדליק סטף ורטהיימר משואה לתפארת מדינת ישראל ותעשייתה, ולפיתוח הנגב והגליל. בה בשעה כבר נחתמו עסקאות המכירה של "ישקר" עם באפט. האם היו דבריו של סטף בטקס המשואות כעין פרידה מעשייתו רבת השנים ורבת ההישגים למען המשק הישראלי - וגם למען רווחיו-שלו? האם התייאשו הוא ואיתן בנו סופית מהקנאה האוכלת כל חלקה טובה בישראל? האם החליט להעביר את מרכז עיסוקיהם למקום אחר, מטורקיה ועד אמריקה? אם כן, יצאנו מופסדים: כל הרווח המאקרו והמיקרו-כלכלי שבהשקעה של וורן פאפט ב"ישקר" לא שווה את ההפסד הלאומי שבהתנתקות של סטף ורטהיימר מכלכלת ישראל.

עוד בבלוג של סבר פלוצקר: בזכות העצמאות הבורגנית