לא רק לילות לבנים
עבור חובבי הפרוגרסיב-רוק המודי בלוז לא היו מתקדמים מספיק, ועבור חובבי הפופ המוזיקה שלהם היתה מורכבת מדי. ככה נפלה המודי בלוז בין הכסאות, ולטענת רונן צומר לא זכתה להכרה כאחת הלהקות החשובות ופורצות הדרך במוזיקת הרוק. הוצאה מחודשת של תקליטיה הראשונים של הלהקה, כולל תוספות מרתקות, אולי ישנו את הרושם
על מעט מאוד להקות אפשר לומר שהן פרצו דרך. המודי בלוז היתה אחת מהן. Night in white satin הפך לנצחי, אבל איפשהו הלהקה נשכחה והתמסמסה עם השנים.
בטח תופתעו לגלות שהלהקה חיה, קיימת ומופיעה גם כיום. למעשה, היא לא התפרקה לעולם והמשיכה להוציא אלבומים, בינוניים, גם בשנות ה-80, ה-90 ואפילו במילניום החדש יש לה כבר שני אלבומים חדשים. אולי היחס אליה ישתנה עכשיו, כיוון שלאחרונה הוציאה הלהקה מחדש את אלבומיה המוקדמים והקלאסיים בגרסאות משופרת, הכוללות רימסטרד 5.1 סראונד מיקס סאונד, כאשר לכל דיסק מוצמד דיסק תוספות, הכולל שירים בביצועים נדירים ומיוחדים.
אבן דרך ברוק המתקדם
המודי בלוז הוקמה בברמינגהם במחצית שנות ה-60, ע"י ריי תומס (Ray Thomas) ומייק פינדר (Mike Pinder), אליהם הצטרפו גראם אדג', דני ליין וקלינט ווארוויק. הלהקה הוחתמה מיד בחברת התקליטים "דקה" (Decca) שזיהתה את הפוטנציאל של הלהקה. הלהקה הצליחה לכבוש פסגות עם השיר go now, אבל זה לא שכנע את ווארוויק (גיטרה באס) וליין (גיטרה מובילה) להישאר בלהקה, צעד שבדיעבד עשה רק טוב ללהקה, מאחר ואת מקומם תפסו ג'ון לודג יל הבאס, וג'סטין היווארד (Justin Hayward) גיטרה ושירה, שהפיחו בלהקה רוח יצירתית חדשה.
רגע לפני שהביטלס פרשו מהופעות, עקב המורכבות המוזיקאלית של שיריהם, שהקשתה עליהם לתרגם את הביצוע האולפני להופעה חייה, זכו המודי בלוז להיות להקת החימום שלהם, אבל גם הם למדו על בשרם, יחד עם האלבומים הבאים, כמה קשה לתרגם את ביצועי האולפן להופעות חיות.
ב-1967 , כאשר "דקה" חיפשה להקה, כדי לנסות להקליט ולהפיץ את שיטת הסטריאו החדשנית שלה, הגורל נפל על המודי בלוז. התוצאה היתה יצירת המופת ואחת מאבני היסוד של הפרוגרסיב–רוק: Days of Future Passed, אלבום קונספט המתאר סדר יום, מבוקר עד ערב, עשיר בצבעים וצלילים. המודי בלוז לא התיימרו להיות להקת רוק מתקדם, הם גם לא היו נגנים וירטואוזיים במיוחד, אבל השילוב של השירה המתקתקה של ג'סטין היווארד עם צלילי הרוק העטופים ע"י the London Festival Orchestra בסטריאו סאונד, הציבו רף חדש לאיכות, חדשנות ושילוב של רוק עם מוזיקה קלאסית, שלימים יצור ז'אנר מוזיקאלי חדש – הרוק המתקדם.
למרות מורכבות האלבום, הוא זכה להצלחה אדירה באנגליה ובארה"ב, בעיקר בגלל שהוא דיבר אל קהלים שונים: חובבי המוזיקה הקלאסית יכלו לשמוע את The Morning: Another Morning, המשמר את אווירת האהבה של קיץ 1967, קטע הפתיחה של Evening: The Sun Set/Twilight Time הפך לקלאסיקה עם השפעות אוריינטאליות הודיות, ולאחר מכאן לאופוס פסיכדלי מתקתק, בהלחנתו של ריי תומס. Night in white satin שהפך את האלבום לרב מכר גלובלי סגר את התקליט.
חופש אמנותי מוחלט
בעקבות ההצלחה של Days of Future Passed קיבלו המודי בלוז חופש אמנותי מוחלט לקראת אלבומם הבא. התוצאה היתה - יצירת המופת In Search of the Lost Chord - שכבר מעיצוב העטיפה, הצביע על הכיוון הפסיכדלי עליו צעדה הלהקה. הפעם, ללא ליווי תזמורתי, הפך המלוטרון של מייק פינדר לכלי הדומיננטי באלבום כשאליו מצטרפים שלל כלי נגינה אתניים, בנוסף לבאס-גיטרה-תופים המסורתיים, כמו סיטאר וטאבלה, בשירים Actor ו-OM היפהפייה שסוגר את האלבום.
האלבום לא איבד מקסמו ואיכותו גם לאחר כמעט 40 שנה, והוא כולל מבחר של יצירות פופ-מתקדם מרתקות, כמו Voices In The Sky המוכר או House of Four Doors או Legend Of A Mind. למרות שהשירים שם לא ממש הצליחו במצעדים, הם מבטיחים הנאה ממוזיקה רגועה ועשירה בקולות ובצלילים, שבגרסת הסאונד המשופרת מבליטה את כלי הנגינה הנכונים.
נופלים בין הכסאות
To Our Children's Children's Children היא יצירת האומנות האחרונה של המודי בלוז, והפחות הרפתקנית מבין יצירותיה, לפני שהם שקעו בבינוניות ולאלבומים יותר פופים וקליטים. זהו האלבום השני, אחרי On the Threshold of a Dream שהלהקה הוציאה בחברת התקליטים העצמאית שהקימה - Threshold - שם ניסתה להחתים את להקת קינג קרימזון, שהייתה אז בתחילת דרכה, אך הסתפקה בהחתמתה של להקת הרוק trapeze. זהו האלבום האישי ביותר של הלהקה, המושפע גם מהנחיתה על הירח באותה השנה (ובו ניסיון לחקות את צלילי הטיל סאטורן V, בקטע הפותח את האלבום). רגעים הראויים לציון הם הקטע האינסטרומנטאלי Beyond, בו הרחיב מייק פינדר את אמנות השימוש במלוטרון לתחומים חדשים של פופ, Gypsy, הנחשב לאחד השירים הטובים של הלהקה מעולם, בזכות ריפ גיטרה פסיכדלי סוחף, והבלדה הרגשנית Watching And Waiting, שאמורה הייתה להיות ה Night in white satin השני של הלהקה, אבל לא זכתה להצלחה במצעדים ובקרב המעריצים.
חובבי הפרוג-רוק יטענו שהמודי בלוז היו פופיים ולא מתקדמים מספיק, ואילו חובבי פופ המיינסטרים יטענו שהמוזיקה שלהם מורכבת מידי בשביל להיות פופית. אולי זאת הסיבה שבגללה הלהקה לא לא באמת הצליחה. היא לא זכתה להכרה לא מהפופ ולא מהפרוגרסיב ובעצם נפלה בין הכסאות.
למען הדורות הבאים
הגרסאות החדשות אולי לא יפתרו את הבעיה, אבל למעריצי הלהקה, לאספנים ולחובבי צליל איכותי בטעם של פעם, מציעות ההוצאות החדשות חוויה של שלל צלילים וקולות, בשלל צבעים הרפתקניים.
דיסק הבונוס של Days of Future Passed מיועד בעיקר למעריצים הכבדים, שזקוקים לחומרים נוספים של הלהקה. הם יוכלו למצוא שם גרסאות מונו, ביצועים ללא התזמורת והקלטות מתוכניות הרדיו של ה-BBC, מתוכם בולט הביצוע המעניין ל-Don't Let Me Be Misunderstood (שהיה להיט של ה"אנימלס", כמה שנים מוקדם יותר), עם נגינת חליל עדינה של ריי תומס'.
דיסק הבונוס של In Search of the Lost Chord עשיר במיוחד ומציע את שירי האלבום בגרסאות אלטרנטיביות מלאות, לפני שהם נערכו מחדש לאלבום שיצא ב-1968, שירים שהיו אמורים להופיע באלבום, אך יצאו רק ב-1977 באלבום Caught Live + Five (King and Queen ,what am i doing here) והקלטות של ה-BBC לשירי הלהקה, שהוצאו רק לאחרונה מהארכיון.
דיסק הבונוס של To Our Children's Children's Children מציע גרסאות אלטרנטיביות לשירי האלבום והופעה חיה מה-BBC, שם מנוגנים השירים בגרסאות יותר קצרות מהרגיל.
לפנייה לכתב/ת 
