תופעה: נערות מתעדות פציעות עצמיות בבלוגים

קוראים לזה "האנורקסיה החדשה" – פגיעה עצמית המאפיינת לרוב צעירות, אשר פוצעות את עורן, גורמות לכוויות, חתכים ומכאיבות לעצמן עד זוב דם בדרכים נוספות. התופעה אינה חדשה ומוכרת היטב בתחום בריאות הנפש, אך נראה כי הפכה לנפוצה יותר באינטרנט, שמשמש גם במקרה זה סוכן הפצה ויראלי של התנהגויות שנחשבו בעבר חריגות.

"הפצעים שעל היד עוד לא הגלידו, וכבר הרצון להוסיף כמה חדשים", כתבה בלוגרית (השמות האמיתיים של הבלוגים שונו הוסוו כדי למנוע זיהוי), "העצב הזה שמציף אותי מכל פינה, השחור הזה שאני שוקעת לתוכו, הדמעות שלא מפסיקות לרגע. ואני שהולכת אך לא מרגישה דבר, אני שמסתכלת אך לא רואה,

אני ששומעת אך לא מקשיבה". התגובות אשר מתחת להודעה חלקן ביקורתיות, אחרות מנחמות, אך הכותבת ממשיכה לשדר את איתותי המצוקה שלה, אדישה לרוב לקהל.

פוגעים כדי להרגיש

"לעתים במצבים של חוסר יכולת לבטא את הכאב, הכעס, והריק הפנימי האיום, נוקט אדם בשיטה של פציעה עצמית כדי לגרום לעצמו להרגיש חי או כדי להסיח את דעתו מכאב נפשי בלתי נסבל", מוסבר באתר macom.org.il. "כשמדברים על פציעה עצמית הכוונה היא לגרימת כאב מכוון לעצמך ללא כוונת התאבדות".

פסיכולוגים מסבירים, כי גרימת נזק עצמי היא צורת התמודדות נפוצה של בני נוער עם רגשות כמו זעם, חרדה, אשמה ותסכול. "הפגיעה העצמית אינה ניסיון התאבדות אלא ביצוי של מצוקה", מסביר ד"ר ירדן לוינסקי, מתמחה בפסיכיאטריה בבית חולים תל השומר ומומחה באינטרנט, "חלק מהאנשים שעושים את זה לא מרגישים ובעקבות הפציעה הם מרגישים. הפגיעה מרגיעה את האי שקט ואת תחושת הריקנות".

אגב, רוב אלה שעוסקים בפציעה עצמית הן נשים (לא איתרנו בלוגרים שכותבים על פציעה עצמית). על פי ההסברים הפסיכולוגיים, הסיבה העיקרית לכך היא שגברים נוטים להפנות את האגרסיה/פגיעות/כאב החוצה כלפי אנשים או אובייקטים אחרים. נשים, לעומת זאת ,נוטות להפנות את הפגיעה והכאב פנימה, כלפי עצמן.

טרנד שמתפשט

על פי הערכות לא מדויקות, היקף התופעה עמד בעבר על אחוז אחד באוכלוסיה, כלומר 1:100

לפחות. על פי מחקר של חוקרים באוניברסיטת גלזגו (קובץ PDF), שפורסם לאחרונה ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל" (BMJ), מדובר ב-7-14 אחוזים מכלל הצעירים בבריטניה, והטרנד הזה מתפשט גם בארצות הברית. המגמה העולמית הזו לא פסחה על ישראל וביטויה גדל בבלוגים בעברית בעת האחרונה.

נטע דרור, שכתבה קטע על התופעה בבלוג "אישית לוחצת", מציינת כי ניתן למצוא קטעים של גולשות המתעדים פציעות עצמיות שפורסמו באתר הבלוגים "ישראבלוג" בשנים 2003 ו-2004.

עם זאת, בעוד בעבר התופעה הייתה מצומצמת למדי, נראה כי בחודשים האחרונים היא מתרחבת בבלוגים. בדיקה מראה עלייה משמעותית בפוסטים או בבלוגים המזכירים חיתוכים בבשר החי בחודשים האחרונים. נוסף על כך, "החותכות" התגבשו למעין קהילה של בנות המעודדות זו את זו.

"גם לפני הבלוגים, אשר כשלעצמם הם עניין חדש יחסית, הפציעה העצמית הופיעה באינטרנט בצורה שכיחה מאד, בעיקר בפורומים, בהם הופיעו תיאורים טקסטואליים בנושא זה ולעתים לוו בתמונות. היו גם אתרים שהוקמו בנושא זה", אומר פרופ' לפסיכולוגיה עזי ברק מאוניברסיטת חיפה, יו"ר עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת).

במקרים מסוימים הפרסומים בבלוגים נראים יותר כמו פארודיה מאשר הודעות אותנטיות. למשל, "רציתי לספר שאני נורא מתגעגעת לג'ואי הסכין האלוהית שלי", כתבה הגולשת "פריקית666", המציגה את עצמה כ"סמנטה, פריקית אפלה ומיוסרת וקשוחה". "...אני זוכרת את הרגעים בהם חתכתי עמוק עמוק עם ג'ואי והדם ירד ולא הפסיק לנזול....ואז ליקקתי אותו ועלה חיוך שטני,קשוח ואפל של פריקים על פניי המיוסרות...".

תמונות המתעדות פציעות

קטעים אמינים ומצמררים יותר משלבים תמונות המערבבות קיטש ודם גם יחד, ומתעדות, לכאורה, את הפגיעה של הכותבת בעצמה.

"הכל פשוט מצטבר אצלי ואני מתאפקת ושומרת הכל בבטן, וזהו היום לא יכולתי יותר פשוט גם היתה לי להב חדשה אז פשוט נשברתי!!", כתבה הגולשת "מוקה", בבלוג "אני וחיי המגעילים", "חתכתי תצמי 27 פעם...טוב אני ישים תמונות של החתכים...".

"אין לי חברות או חברים טובים", היא כותבת בקטע אחר, "אין מי שאוהב אותי-ובעיני המשפחה זה לא נחשב. אני פשוט לא יודעת מה לעשות את עצמי. עוד טיפה נוזלת ועוד טיפה של דם אני מאבדת. ושוב

ושוב יורד דם.. אני לא יכולה יותר. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני בודדה. אני מרגישה חראאאאאאאאאא, ולצערי הלהב היא החברה הכי טובה שלי".

לצד קטעים אלה מצורפות תמונות של פרקי ידיים עם חתכים - לא ניתן לדעת אם הן אותנטיות.

חלק מתופעה תרבותית

מלבד תמונות של חתכים, בלוגים של פציעה עצמית מתאפיינים בכפתורים מסוימים, מיני באנרים שהגולשות מעצבות ואמורים לבטא את אישיותן. הכפתורים המשולבים בצדי הבלוגים האלה מציגים תמונות אנימציה של חיתוכים, סכינים ודם (שלרוב אינם של בעל הבלוג אלא מצביעים על חיבתו לתחום או השתייכותו לז'אנר).

למשל, ב"בלוג הכפתורים האפל" אפשר למצוא שלל כפתורי דם לשימוש כל דורש, ובעלת הבלוג "ילדה מיוחדת" מציעה כפתורי התאבדות", לשימוש הגולשים. הגולשות החותכות לעתים קרובות נוטות לחבב סגנונות מוזיקליים ותרבותיים מאוד מסוימים כמו מטאל, גותיקה ו-EMO (תת ז'אנר בפאנק, קיצור של Emotional). כל אלה משייכים את הנטייה לחתוך לחלק מסגנון חיים מובחן או אופנה.

האם האינטרנט אשם?

מי שמזדרז להאשים את האינטרנט בכל הרעות החולות ימצא נחמה במחקר חדש (קובץ PDF) של אוניברסיטת קורנל המתפרסם החודש בכתב העת Development Psychology. עורכי המחקר מצאו כי הרשת מאפשרת לבני נוער להיחשף לתת תרבות בה "הפציעה העצמית היא נורמטיבית". הם מזהירים מפני נטיית האינטרנט "לשמש זרז להפצת נטיות כאלה בדפוסים שמזכירים מגיפה".

החוקרים ניתחו יותר מ-3,200 הודעות ב-10 פורומים באינטרנט בנושא פציעה עצמית, וגילו כי המפרסמים זכו רק לתגובה אוהדת, ולעתים אף שיתפו ביניהם שיטות לפציעה. עם זאת, בקטעים ברוח זו שפורסמו בבלוגים ישראליים התגובה היא לרוב שלילית ובלתי אוהדת בעליל.

האינטרנט לא מעודד את התופעה

"האינטרנט אינו 'מעודד' תופעות כאלה אלא מאפשר העצמה שלהן", מסביר ד"ר לוינסקי, "בכל פעם כשהתקשורת מדווחת על התאבדות של אדם מפורסם, נרשם גל של התאבדויות. לפרסום של קטעים כאלה בבלוגים עשוי להיות אפקט דומה".

"מצד שני, האינטרנט חושף תופעה שהייתה בעבר מתחת לפני השטח, ומקל על הטיפול בה, מצד אנשים שתפקידם לסייע. מה שאנחנו רואים בישראבלוג אינה בהכרח הפגיעה העצמית אלא הביטוי של הרצון לעשות את זה. נכון שבגלל החשיפה לבלוגים האלה, יותר אנשים עשויים לרצות לנסות לפגוע בעצמם, אך חשוב להבין שהאקט של פגיעה עצמית בא לספק צורך מסוים. אנשים שאין להם את הצורך הזה עשויים לנסות לפגוע בעצמם פעם אחת ולהפסיק. לכן, פוטנציאל ההתרחבות של התופעה מוגבל".

ד"ר לוינסקי סבור שאין צורך לנסות ולאתר את זהות כותבי הבלוגים האלה או להסיר אותם מהרשת. "חשוב להבין שלא מדובר בניסיונות התאבדות. מעבר לכך, מניעת פרסום של הבלוגים האלו חוטאת למטרה. הבלוגים מאפשרים יצירת קבוצות תמיכה, והעלאת המודעות לבעייה. אף אחד לא פוגע בעצמו כי הוא אוהב את זה, אלא כי זה משרת צורך. חשוב לסייע למי שסובל להתגבר על הצורך ולא להתעלם מקיומו. אם יסגרו את הבלוגים התופעה לא תעלם אלא תופיע בצורות אחרות ובמקומות אחרים".

פרופ' ברק משער כי ההחצנה של הבעיה והמשובים המתקבלים כתגובות בבלוג (או בפורום) עשויים לחזק אותה - על אף שעדיין אין לכך שום עדות חותכת או תמיכה אמפירית.

הוא אינו סבור כי לחשיפה באינטרנט של המצוקות האלה יש תרומה חיובית, "משום שהכותב לרוב נשאר אנונימי ולא ניתן לזהותו ולאתרו (באמצעים הרגילים, למעט התערבות משטרה, מה שלא מתרחש במקרים אלה). להפך, פרסומים כאלו גורמים לתופעת הדבקה, שבהחלט ידועה ומתועדת, ולכן הם אינם רצויים.

מסיבה זו בפורומים התמיכה של עמותת סה"ר ניתן לכתוב על פציעה עצמית (כחלק משיתוף בבעיה ובכאב הנפשי), אך לא להוסיף תיאורים גרפיים או לצרף תמונות - אלה הכללים שאנחנו אוכפים אצלנו, אומר פרופ' ברק.

בניגוד לד"ר לוינסקי, פרופ' ברק תומך במניעת פרסום של בלוגים מהסוג הזה (בדיוק כמו אי פרסום של בלוגים הקוראים/מסיתים/משפיעים בנושא התאבדות, הוא מציין). "אין כל עילה חוקית לחשוף את זהות הכותבים, שכן ברוב המקרים הם אינם נתונים בסכנת חיים. אני תומך בגישה של יצירת ביטוי והבעה של הכאב והבעיה, שמתבטאים בפציעה-העצמית (שהיא סימפטום ללחצים נפשיים קשים), אך מתנגד לאפשר לה פרסום פומבי".