החולים מזיקים, ולא רק לעצמם

הסיפור הכואב הזה ממחיש עד כמה רגישה התקשורת בין חולים במחלות חשוכות מרפא, הנלחמים על חייהם, לבין רופאיהם. זהו תחום מועד לפורענות של אי-הבנות מהותיות וקיצוניות, גם כאשר פועלים הרופאים כמקובל, ועל-פי כל חוק ונוהל. האם היו החולה ומשפחתו בוחרים בטיפול היקר והמסוכן, אילו היו "מבינים באמת" את מאזן הסיכונים? מהי הבנה אמיתית של מצב אנושי כה טראגי? לעתים קרובות, קרובות מדי, בפרטיות של חדר הרופאים, אנו לוחשים זה לזה על מקרים של "טיפול הירואי מציל חיים" - ש"אם אני אגיע למצב זה, רק אל תטפלו בי ככה".

שאלה נוספת העומדת על הפרק היא, האם יש להכליל את טיפול הטקסוטר שקיבל החולה שלי ב"סל הבריאות", והאם

השמטת טיפול כזה מהסל פירושה חסך של טיפול "מציל חיים" מחולים אנושים. מנקודת מבט חברתית ופוליטית, קשה לראות מדוע מדינה, המוציאה ממון רב על ממשלה בת כמעט 30 שרים, אינה יכולה לממן טיפולים העשויים לדחות במעט את קיצם של אחוזים בודדים של חולים. אולם כשאנו מתמקדים בסדרי עדיפויות בתוך מערכת הבריאות, קשה שלא לתמוה על המאבק הרועש למען טיפולים יקרים, המבטיחים כה מעט. האין חסרים יותר בסיסיים במערכת הבריאות שלנו?

אילו היה החולה המדובר מעוניין להישאר בביתו עד מותו, ולהיות מטופל על-ידי רופא המשפחה ורופאים המנוסים ברפואה פליאטיבית (שעיקרה טיפול במשככי כאבים), הוא לא היה זוכה לכך. אילו ביקש למות בהוספיס האונקולוגי של תל-השומר, היה נתקל בחומת סירוב מצד קופות החולים. מחשש תקציבי לא הוכנסה המילה "הוספיס" ל"חוק החולה הנוטה למות", שחוקק לאחרונה. לחברות התרופות מצידן יש עניין מובן במאבק הציבורי על הכללתם של טיפולים חדשניים בסל. בעידן בו נמדדות מחלקות בית-חולים על-פי ההכנסה הכספית שלהן לקופת הארגון, למחלקות האונקולוגיות עניין רב במתן טיפולים יקרים בין כתליהם. הציבור הישראלי והחולים בקרבו הרי מייחלים לכל "פריצת דרך" היי-טקית.

רבותיי, המלך הוא עירום. גרוע מכך: הוא נגוע בפצעי לחץ, ואלו מוזנחים. ככה זה בישראל: אם יש טיפול שעלותו מאה אלף

 שקל, ושבמקרה הטוב הוא יאריך את תוחלת החיים הממוצעת בשלושה חדשים - החולה יקבל אותו. אך אם החולה זקוק לטיפול סיעודי בפצעי לחץ ואיזון סוכרת בביתו, סיכויים גבוהים שהוא לא יזכה לו, ושוועדת הסל אפילו לא תדון בצרכיו. הם כנראה פשוטים וזולים מדי. למיומנות ומסירות קלינית אין ההילה של הנדסה גנטית; חיוך משרה ביטחון של רופא סבלני אינו מתומחר, אינו מתוגמל, ואין עליו פטנט.

לבי נחמץ למראה חולי הסרטן השובתים רעב. הם פוגעים בעצמם, ובסחטנותם גם עושים עוול לחולים רבים אחרים, שאינם מסוגלים אפילו להגיע לכנסת. חולה הפוגע בעצמו במכוון מאבד הרבה מזכותו לתבוע סיוע מהחברה. אם ניתן להאשים מישהו בביזיון, הרי אלו העסקנים ואנשי העסקים המלבים את האש. נוכח קריאות השובתים ושלטי המחאה שלהם, עולה השמימה שוועתם האילמת של עשרות אלפי הקשישים, הנכים והחולים הכרוניים, שאינם זכאים לקבל ביקור בית של רופא מיומן כאשר עולה להם מעט החום, או כאשר גוברת הנפיחות ברגליים המכויבות שכבר אינן נושאות אותם.

ד"ר יחיאל בר-אילן, רופא פנימי בבית-החולים "מאיר" ומרצה בכיר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב