מהפכה בחינוך החרדי: סטירות רק באישור ההורים

שעת בוקר בתלמוד תורה בקריית-ספר. התינוקות של בית רבן יושבים ושוקדים על החומש, מנגנים בקולם הילדותי את הפסוקים בהברה יידישאית, כדי לשנן אותם בעל-פה.

בין השולחנות מתרוצץ מנהל החיידר, מתבונן בילדים בסיפוק. שניים מהם מתלחשים ביניהם, אבל המנהל מתעלם. בסוף השיעור ייגש אליהם וישוחח איתם, יבקש או יזהיר שיותר לא ידברו בשיעור. בעבר, עבירה פעוטה שכזו יכלה לגרום לילד לעמוד ליד המורה לסדרה ארוכה של סטירות מצלצלות.

מדובר באחד המוסדות היוקרתיים בעיר החרדית, לא רחוק ממודיעין, תלמוד תורה שאליו מתקבלים רק המובחרים שבמובחרים של קריית-ספר, כאלה שאבותיהם עמלים על הגמרא יום וליל. למרות שמדובר במוסד יוקרתי, אין שם יותר מכות. עובדה טריוויאלית? ממש לא. במונחי החינוך החרדי מדובר במהפכה.

בעבר כל מורה היה יכול להפליא את מכותיו, מקלותיו וחגורותיו בתלמידיו. היום הכללים ברורים: המלמדים המכים נזרקו החוצה. סטירות מותרות רק לעיתים חריגות ורק באישור ההורים. יותר ויותר תלמודי תורה – מכל זרמי החברה החרדית – מצהירים במפורש, שאצלם האלימות היא מחוץ לתחום.

"המורים של היום פחות מרביצים ויותר מדברים", מתפעל המנהל בקריית-ספר. "פעם יצא אחד המורים עם כיתה ב' לטיול בגינה. בדרך קפץ אחד הילדים לכביש, והמורה נתן לו סטירה, כי היה חייב להבהיר לכיתה שמדובר במעשה מאוד חמור. הוא דיווח לי על כך בדיעבד והצדקתי אותו. הוא גם התקשר להורי הילד והסביר להם למה הוא פעל בדרך שפעל. ההורים הסכימו שהוא פעל נכון".

לגישה החינוכית הרכה הזאת הגיע המנהל אחרי שראה את תוצאות החינוך האלים שהיה נהוג בזמן שהוא היה תלמיד. "המורה היה קורא לילד לשולחן שלו, מבקש ממנו יפה להוריד את המשקפיים, כדי שאחרי זה התלמיד לא יגיד 'שברת לי את המשקפיים' וההורים יכעסו, ואחרי טקס הורדת המשקפיים הוא היה מפליק לו", הוא משחזר. "היום כבר ברור לכולם שמכות זה לא דרך לחנך".

פרשנות חדשה ל"חוסך שבטו" 

אנשי החינוך מונים שתי סיבות מרכזיות למהפכה. ראשית, החל מאמצע שנות ה-90 ובמקביל לשגשוג העיתונות החרדית, החלו אנשי חינוך מהזרם הלא-שמרני להשמיע את קולם. יועצים חינוכיים החלו להתערב במערכת החינוך וריעננו את שיטות החינוך שלא השתנו מאז החיידרים בשטעטל במזרח אירופה.

"הפסוק 'חוסך שבטו שונא בנו' קיבל עיוותים רבים במשך השנים", אומר יוסי אליטוב, סגן עורך העיתון החרדי "משפחה". "בשנים האחרונות התגבשה פרשנות חדשה לפסוק, לפיה רק לעיתים רחוקות מאוד אפשר להשתמש במכות. מערכת החינוך החרדית נותנת היום למחנכים כלים אחרים, מקצועיים וחינוכיים".

העיתון "משפחה" עוסק רבות בסוגיה בשנים האחרונות. "אנחנו כל הזמן כותבים על הנושא, החל מבעיות חינוכיות קשות והתייחסות לבן החריג ועד לדרישה האולטימטיבית של בעלי הטורים להפוך את המחנכים למקצועיים יותר", מסביר אליטוב. "בהתחלה, כשהיינו מפרסמים מאמרים של פסיכולוגים ויועצים חינוכיים, זה נתפס כמוזר. היום המאמרים האלה תופסים מקום של כבוד במוסף ההורים, והביטוי 'ייעוץ פסיכולוגי' כתחליף למכות כבר אינו מילה גסה".

"הילדים מקבלים את המכות בצורה יותר קשה"

הסיבה השנייה לירידה בכמות המכות היא הענישה הנוקשה נגד מורים מכים. המורים לא רוצים להסתבך עם המשטרה, והם נאלצו לפנות לאפיקים אחרים. "היום יש את אימת המלכות", מסביר אחד מחברי ההנהלה הארצית של רשת תלמודי התורה הגדולה ביותר "החינוך העצמאי". "גם תלמודי תורה שלא שייכים למשרד החינוך חייבים בדיווח, ויש פיקוח חמור מצד משרד החינוך על כל מקרה של הכאה. גם ההורים כבר לא משלימים עם אלימות כבעבר ופונים למשטרה. זה גרם למודעות אחרת".

למעשה, יש סיבה נוספת למהפכה: לא רק ההורים מודעים יותר לזכויות הטף – גם הדור הצעיר לא פראייר. "היום הילדים אומרים: 'אם המורה ירים עלי יד, אני מיד אלך למשטרה'", מספר הרב יוסי הרשקוביץ', מנהל החיידר "אוהלי תורה" בכפר חב"ד. "הם מודעים לנושא הזה של אלימות, והם מקבלים את המכות בצורה הרבה יותר קשה. הם רוצים שייתנו להם את הכבוד".

"הילדים לא יודעים לקבל את עניין המכות", מדווח-ספק-מתלונן הרב בן-ציון קוגלר, מנהל תלמוד תורה "חוות דעת", שבו לומדים 800 תלמידים. "זה מעורר אצלם מרידה מאוד גדולה. פעם הילדים היו יותר כנועים, אבל בשנים האחרונות חדרה אלינו אווירה דמוקרטית. היום הילדים יודעים שיש להם זכויות, כך שבענישה הפיזית אין יותר תועלת. אם פעם היינו מגיעים אל הילדים עם מקל, היום אנחנו צריכים להגיע אליהם עם סוכרייה".

אחד מחלוצי המהפכה הוא הרב נפתלי רוט, מנהל המרכז החינוכי בכפר חב"ד. זה עשרות שנים זועק רוט נגד שיטת המכות. בהתחלה הוא היה לבד, היום כבר הצליח להנחיל את החזון שלו במאות תלמודי תורה. "אני מאמין שמכות אינן שיטת חינוך", אומר רוט. "הענישה במכות משיגה את התוצאות ההפוכות. תלמיד שהתחצף וקיבל מכה, בפעם הבאה לא יתחצף רק בגלל הפחד. במכה שנתתי לו קילקלתי את הסיכוי שהוא יפסיק להתחצף מרצון. היום בחב"ד ההנחיה היא חד-משמעית: לא להשתמש באלימות. בשנים האחרונות אנחנו מקיימים ועידות מחנכים, ואנחנו עוסקים לעומק בתחום הזה של שכר ועונש, של ילדים וחינוך. בוועידות האלה ראינו שהמורים מבינים שזה אמצעי פסול".

הרב הרשקוביץ': "אנחנו מדגישים בפני המורים את הצורך לתת לילדים כבוד. לא להעליב, לא להשפיל. לפני כמה שנים היה פה מורה שהרגיש שהוא לא משתלט על התלמידים, השפיל אותם, היכה אותם. אז הוא נפלט מהעבודה. היום זה עיקרון. אפילו בחיידרים בבני-ברק, שלא האמנתי שלא ייתנו שם מכות, הפסיקו להרביץ".

"לקח אותי באוזן ודפק לי את הראש בקיר"

שעת אחר-הצהריים בשכונת גאולה הירושלמית, ומאות תלמידים נשפכים החוצה מאחד מתלמודי התורה הרבניים ברחוב ישעיהו. ילדים חייכנים, מאושרים, משוחררים מאימת המכות של הרבה. מה שהיה עבור דורות רבים עובדה מעצבת – לטוב ורע – עבורם הוא פולקלור.

תלמיד בכיתה ד' מספר בהתלהבות על הרבה שלו: "אחי הגדול שלמד פה אמר לי להיזהר מאחד הרב'ס, שמרביץ מאוד חזק. אבל עכשיו אני לומד פה, והוא בכלל לא מרביץ. רק פעם אחת. היה ילד אחד שאמר בכיתה מילים לא יפות, והמורה נתן לו סטירה ואמר שהוא צריך לשטוף את הפה".

- מה הילד עשה?

"בכה. הרבה אמר לו שהוא יכול להוריד את הראש, ואחרי כמה דקות הוא הלך לשטוף פנים".

במשך שנים היו המכות אתוס מרכזי בחינוך החרדי. המלמדים תפסו את האלימות כאמצעי לאהבה. קראו לזה "פליק", "פראסק", "פאץ", או כל מיני מילים יידישאיות אחרות, וזה היה תשובה לכל דבר: להתחצפויות, לניבול פה, לאי-הכנת שיעורים, לדיבורים במהלך השיעור, לאיחורים. היו מלמדים שסטרו, היו שצבטו חזק בלחיים, שעיקמו את האוזניים עד שהאדימו או שהיכו עם מקל על קצות האצבעות.

היום אלפי בוגרי החינוך החרדי נושאים איתם את צלקות החינוך הקפדני של פעם. עבור רבים הייתה האלימות זרז לעזיבת הדת. ביניהם ד' (23) מנתניה, שעשר שנים אחרי שסיים את לימודיו בתלמוד תורה זוכר היטב את המכות: "בשנים שלמדתי שם נחשפתי להמון אלימות. סגנון החינוך היה 'תלמד או שתקבל מכות'. כשהייתי בכיתה ד' מישהו שפך דיו על הקיר. אחד הרבנים חשד בי ששפכתי את הדיו, לקח אותי באוזן ודפק לי את הראש בקיר. הראש שלי התנפח, אבל אמא שלי לא עשתה כלום, כי היא לא רצתה לריב עם המנהל.

"יום אחד איחרנו לחזור מההפסקה. המנהל לקח שעון ברזל שהיה לו על היד ונתן לכל אחד מהמאחרים מכה על הפנים. ירד לי דם מהעין ולקחו אותי לחדר אחות. בפעם אחרת, כשאמרתי משהו לא צנוע בשיעור, המורה היכה אותי בראש עם סרגל".

גם ח' (24), שלמד בתלמוד תורה קפדני, זוכר אלימות קשה: "המורים היו סוטרים, מכים עם סרגל על האצבעות, מסובבים לך את האוזן וככה מרימים אותך. אם היית מפריע בשיעור פעמיים-שלוש, היו שולחים אותך למנהל שנתן סטירות. בתור ילד מאוד פחדתי מזה".

ח"כ גפני: "אין פסול בפליק או שניים"

כל דור של ילדים גדל בתחושה שפעם היו חוטפים הרבה יותר. בחיידר שבו אני למדתי גדלנו על המיתוס של תלמוד התורה היוקרתי של היישוב הישן, שנוסד לפני 150 שנה והיה סמל השקדנות. בתלמוד התורה הזה, כך שמענו, הרבה היה מוציא את החגורה ומצליף על התחת, עד שאי-אפשר היה לשבת. שם היו מרביצים עד שהמקלות נשברים. שם הסטירות היו מעיפות את הילדים עד הקצה השני של הכיתה. הילדים החרדים של היום יגדלו על מיתוסים אחרים.

"היום, ברוך השם, אין יותר את המכות האלה", אומר אחד המחנכים בתלמוד התורה ששמו יצא למרחקים בגלל המכות שהפליאו לתת בו. "אז היה נהוג ככה בכל מקום. אני לא בטוח שאצלנו הרביצו יותר מאשר במקומות אחרים".

לא כולם משוכנעים שאכן הגיעה זמנה של השיטה להיעלם מהעולם. ח"כ משה גפני מיהדות התורה, שהגיש בעבר הצעת חוק לפיה הורים יורשו במקרים מסוימים להכות את ילדיהם, חושב גם היום שלפעמים אין פסול בפליק או שניים: "אני חושב שענישה פיזית היא לגיטימית, אבל במסגרת החוק. צריך לקיים דיון במערכת החינוך, בהשתתפות רבנים ונציגי הפרקליטות, על גבולות הענישה הפיזית המותרת, ובכוונתי ליזום דיון כזה".